את השיעור הזה למדתי היטב מבתי, שתגובתה לניסיונותיי הכנים והמתאמצים לחלץ אותה ממצב רוח לא טוב בו היתה, גרמה לי לחשוב שוב על הנטייה "המגונה" הזו שלי. אשר מן הסתם, לבטח אינה רק שלי…

מניחה שקרה גם לכם איזו פעם לפחות במהלך חייכם, שמישהו קרוב אליכם, או לאו דווקא מאוד קרוב, היה במצב רוח לא משהו, או שיתף אתכם בקושי שהוא חווה, באכזבה שהוא מרגיש או בתיסכול שחדר אל נפשו. מניחה שגם לכם קרה, שבעוד הוא משתף, או מתבאס על מר גורלו, אתם כבר נמצאתם משוטטים בבהילות במחלקת הפתרונות שבראשכם, מאותגרים למצוא את הפיתרון האידאלי למצב.

מזדרזים למצוא את הפיתרון האחד הזה, המוצלח, שיצליח לפזר אבקת קסמים שתעלים את האכזבה והתיסכול ותשנה את הרגשתו. זה שנמצא במחלקת הפתרונות שבמוחנו, ותהיה תכולתה נפלאה ויצירתית ככל שתהיה, לא תמיד דווקא היא זו שנחוצה…

מהי הנטייה הזו למהר למחלקת הפתרונות ובאילו נסיבות היא הופכת "מגונה"? ומדוע יש לנו קושי לקבל את רגשותיו של האדם שמולנו, כלגיטימיים, גם כשהם לא נעימים לו, או לנו?

נבראנו יצורים שלא אוהבים לסבול אי נוחות וכאב, בין אם הוא גופני ובין אם הוא נפשי. הנטייה הטבעית והבריאה, היא לסלק כל מכשול מהר ככל שאפשר. אלא מאי? לא תמיד זה הדבר הנכון ביותר לעשות. פעמים רבות דווקא השהייה לזמן מה בתוך הקושי, היא זו שמצמיחה את הפיתרון הנכון והמדויק.

כאשר אדם משתף אותנו באירוע שחווה וברגשות קשים שעלו בו, מיד, מתוך המקום המזדהה עם הקושי, מתעורר בנו צורך לסייע לו להפיג אותם מהר ככל שניתן. הרי מצבים כאלה מוכרים לכולנו ואנחנו גם יודעים עד כמה לא נעימים הם יכולים להיות.

מהר מאוד אנחנו מוצאים עצמנו מחוייבים לייצר שינוי בהרגשתו, כאילו זה אכן הצורך שלו באותו רגע. אך האם זה הצורך שלו, או שלנו?

אין ספק, כי כאשר מישהו לצדנו שרוי במרה שחורה, האווירה הופכת פחות נעימה ונוחה גם עבורנו. אך האם כאשר אנחנו קופצים למחלקת הפתרונות שלנו כדי להצילו, לא את עצמנו אנחנו מחפשים להציל?

האם כובע "המציל" הוא כובע שאנחנו מורגלים לחבוש? אם כן, שווה שנעצור רגע לבדוק כיצד וכמה הוא תורם לתחושת הערך העצמי שלנו… סביר להניח שהרבה מאוד. זה בסדר גמור, אם לא נפריז בשימוש…

לעתים נדרש לו לאדם זמן עיכול ועיבוד ואפילו קצת לרחמים עצמיים. כל מה שדרוש לו מאיתנו זה אוזן קשבת, אמפתיה והכרה ברגשותיו. הוא אינו צריך ואינו רוצה שנתגייס כל-כך מהר לשלוף אותו מהמקום הזה…

ואז, בדיוק אז, עולה אצלנו צורך מנוגד. צורך לפעול. כאילו קיבלנו הזמנה לצאת למשימה. אנחנו חובשים את כובע המציל ויוצאים לדרך, בלי לשים לב שברגע זה התחלנו להיות עסוקים בעצמנו ובהשגת המטרה ולא בצורך האמיתי של אותו אדם.

ברגע זה כוונתנו הטובות הופכות לפעולה מנוכרת ובלתי רגישה. אנחנו מספקים הסברים רציונליים, רעיונות לפעולה מסוג "כדאי לך…" או "אני במקומך…", או שואלים שאלות "למה???" שכל מה שהם מצליחים לייצר זו תחושה מכווצת של שיפוט וביקורת, כאילו רק הם חסרים כדי להעלות את מפלס הבאסה להצפה מוחלטת.

תגובותינו המתגייסות מדי עלולות להחטיא את המטרה הטובה שלנו ולהותיר את האדם בתחושת בדידות וכאב והפעם, גם בגללנו.
קצת טריקי העניין הזה. הכל, בסופו של דבר, תלוי באיזון. אם נצליח גם אנחנו לשהות בתוך אי הנוחות ונאמין, כמו ששר שלום חנוך, כי "הכי חשוך לפני עלות השחר", יש סיכוי טוב שנוכל בהמשך להזמין את הזולת שאנחנו כל-כך רוצים להציל, למחלקת הפתרונות שלנו. כשיהיה רגוע יותר, יוכל גם להקשיב ולחשוב.

חוץ מזה, יש לו וודאי גם מחלקת פתרונות משל עצמו…

אוטוטו נהיה מסובים אל שולחן הפסח, שולחן מורכב, שלא פעם מזמן אליו גם מצבי תיסכול וקושי מגוונים לצד השמחה המשפחתית. יש סיכוי שנפגוש אותם במהלך הערב, אז בואו נכין את עצמנו כבר עכשיו. אני יודעת בוודאות שלי יש מה לעשות בעניין…

קארל רוג’רס, פסיכולוג אמריקאי מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית כתב את "אנא, רק הקשב". אין צורך להוסיף על מילותיו. רק לקרוא שוב ושוב ולהפנים ושיהיה לנו חג שמח ורגוע:

כאשר אני מבקש ממך להקשיב לי
ואתה מתחיל לייעץ לי –
לא את שביקשתיך עשית.

כשאני מבקש ממך להקשיב
ואתה מנסה להשיב
איך צריך אני להרגיש ומדוע,
אתה ברגשותיי אז פוגע.

כאשר אני מבקש אותך להקשיב לי
ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי,
אתה מאכזב אותי,
אפילו שזה נשמע לא הגיוני…

הקשב,
כל שביקשתיך הוא להקשיב.
לא לפעול, לא לדבר,
רק לשמוע בלי להגיב.

אני יכול לדאוג לעצמי,
אינני חסר ישע.
אני רק חסר ניסיון והססני,
אני לא חסר אונים.

כשאתה עושה משהו למעני
שיכול אני לעשות בעצמי,
אתה מגביר את חששותיי
ומנציח את מבוכתי.
אולם, כשמקבל אתה כעובדה פשוטה
שאני מרגיש מה שאני מרגיש,
אז אינני צריך לשכנע אותך
ומתפנה להבין את המתרחש בנפשי.
מוצא בעצמי את התשובות בתוכי.

אז צצות מאליהן התשובות
ברורות ונהירות
ואינני זקוק כלל לעצות
כי אני – אני!

גם רגשות אולי לא הגיוניים
הופכים למשמעותיים
כשמבינים את שהם טומנים
את המקור ממנו הם נובעים.

יתכן, שלכן תפילות עוזרות לאנשים
משום שאלוקים מחריש.
אינו מייעץ, אינו מארגן
רק הוא מקשיב –
נותן לך לחשוב לבד את הדברים…

*****

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com