בפרשת "תולדות" מצווה ה’ את יצחק "גור בארץ הזאת ואהיה עמך… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…"[בראשית כ"ו 3]. פרשת"תולדות" נקראת בימים של סתיו, ימים של ציפיה לגשם, ימים הממחישים את חוסר הוודאות האקלימי "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים" [דברים י"א 11].

על אף הרעב אין האב הציוני, יצחק, יוצא מארץ ישראל. הוא האב החקלאי, המתמודד עם חוסר מים ועם מגבלות הארץ. המים כמשאב מרכזי מהווים גורם קריטי להתיישבות ולחקלאות בנגב ובאזורי השוליים בארץ ישראל. הנגב אשר כדברי רש"י "נגוב ממים" , מהווה כר לפעילותו של יצחק.

הנגב המקראי, בין נחל הבשור לשיקמה, הוא אזור קרקעות הלס, אזור בעל פוטנציאל חקלאי, בסביבה גבולית לחקלאות, בשל חוסר הוודאות כמה תהא כמות המשקעים השנתית. מכאן הצורך בחפירת בורות לאיגום מי הגשמים, ולכן ההפתעה "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" [בראשית כ"ו 12]. הפוטנציאל החקאי של האזור באה לידי ביטוי בשנים גשומות, שבהן מניבה האדמה יבולים עצומים, כשנה ההיא בימי יצחק. זה העניק לאזור את הכינוי "הספר החלוצי של ארץ ישראל". יצחק אבינו הוא הדוגמא וההבחה למתיישבים כיום בנגב. [פרשה ארץ ישראלית, כהן מאיר].