"… קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק… והעלהו שם לעולה…" [בראשית, כ"ב 2].פרשת העקידה היא הליכה על פי סף התהום, הליכה של אמונה מוחלטת. ההליכה אינה מרפה את אמונתו של אברהם בה’, יתירה מכך, היא מחוה של אמונת האדם בעומדו לפני קונו. יש בה מסירות נפש מוחלטת, יש בה מופת למאמין – מופת שהיה ליסוד באמונת האדם בבורא.

אמונה הנובעת מקוד של הדדיות, המחייבת את הבורא להשיב לאדם במחווה דומה. אברהם משליך מנגד נפש אהובה, מתוך אמונה כי ה’ "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". אם כך , הרי שאין רע במצוות הבורא עד כדי עקידה. העקידה היתה ליסוד בתפילת היהודי – יסוד בתפילת היהודי , יסוד של זעקה לבורא. לזכור העקידה ובזכותה להטות דין לחסד. העקידה היתה לתוכן של ימי הדין, מכסה לעשור, "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך". [פרשה ארץ ישראלית, אלנתןאבי].