החיים תמיד נותנים לנו סימנים.
אנחנו לא תמיד מבינים.

לפעמים אנחנו בוחרים שלא להבין.
כבר שנתיים שאני כותבת אליכם. חורף, קיץ, ימי חול וחגים.
בריאה, חולה, שמחה או עצובה, לא מפספסת אף יום חמישי

שבוע אחר שבוע ממשיכה במסעי פנימה לוקחת אתכם איתי, שותפיי למסע.
אני יודעת שאתם שם. חלקכם קוראים ושותקים, אחרים כותבים גלויים לכולם ויש גם אתכם הכותבים רק אליי, משתפים, מודים, מספרים עד שעכשיו אנחנו, אתם ואני הפכנו קרוב קרוב.

אתם חלק מהמסע.
פעמים רבות נתתם לי את האומץ להתבונן לאמת בלבן של העיניים גם כשהייתה מכוערת.
הייתם הכוח שדחף אותי להמשיך ולא לוותר.
בזכותכם התחברתי אל המילים ואל המזור שהן מביאות, ריפאתי פצעים וריככתי קצוות מחודדים.
עשיתי דרך.

בשבועות האחרונים גם לי החיים נתנו סימנים. סימנים אותם סירבתי לראות.
קול קטן שלחש לי שהגיע הזמן להמשיך הלאה, לשנות. הוא לא הסכים לחדול עד שהסכמתי לשמוע אותו, להקשיב לו.
היום אני עושה את שהוא מבקש ממני.

שנתיים שאני כותבת אליכם, מתחפשת לבצל מורידה עוד שכבה ואחריה עוד אחת, אבל עכשיו מגיע החורף ומתחיל להיות קר אז נולד בי הרצון להתכסות, לעטות עליי שכבות מחממות ולהיכנס הביתה, לשתות שוקו חם ולהתכרבל באהבה.
כבר לא נעים להיות בחוץ חשופה, לבושה בבגדים של קיץ.

אם יש דבר שהבנתי על עצמי הוא שהתשוקה הגדולה ביותר בחיי היא הכתיבה. זהו המקום בו מתגורר השקט שבתוכי. זהו המקום בו מתהווים האהבה היצריות והכוחות העצומים ביותר שלי.

אז אני הולכת, אבל לא רחוק מידי, אומנם ארזתי כבר מזוודה אבל השארתי המון ממני אצלכם.
תודה לכם שהסכמתם לקבל.

תמיד אכתוב. זו הבטחה אותה נתתי לעצמי והבטחות צריך לקיים.
אז חפשו אותי אני ממש כאן לידכם.

"לאן שלא תלך, לך בלב שלם" – קונפוציוס.
שתהיה שבת של שלום.
אוהבת
יובל

======================================