בצל הטרור – המשטרה מוצפת בתלונות הורים גרושים על הפרת הסדרי ראייה עם ילדיהם

 
גל הטרור הנוכחי, שהפך כמעט כל עיר בישראל לזירת פיגוע, גורם למתיחות רבה בין הורים גרושים, סביב הסדרי הראייה עם ילדיהם.
הורים רבים חשים שהנסיעה בדרכים, לישובי-ספר, ערים מעורבות ואזורי מתיחות מסכנים את ילדיהם בצורה חריפה וקיצונית – ולכן, תלונות רבות על הפרת הסדרי ראייה מגיעות בימים האחרונים למשטרה.

לדברי עו"ד עינבר לב, סוגיית הסדרי הראייה באזורי מתיחות נדונה בעבר בבתי המשפט פעמים רבות, והסמכות להגבילם, ולוא באופן זמני, נתונה על פי רוב לפקידות הסעד המלוות את המשפחות, ובמקרים דחופים לבית המשפט למשפחה.

לדבריה, תפקיד המשטרה בימים כתיקונם הוא לכפות את הסדרי הראייה שקבע בית המשפט, אך על פי רוב, בשעות חירום כמו אלה, המשטרה לא מפעילה את כוחה, מנסה לגשר בין הצדדים, ומפנה אותם לשירות הסעד.

האם תנועת ילדים באזורי מתיחות ובכבישים המוליכים אליהם מסכנת את ביטחונם? אם השהות בערים מעורבות הופכת בימים אלה למסוכנת יותר? האם בכלל יש מדד אובייקטיבי לחרדת הורים? על כל אלה בכתבה הבאה.

סכסוכים ומתיחות בין הורים גרושים, סביב ילדיהם, קיימים גם בימי שלום, אך בימים כאלה של גל טרור השוטף את הארץ, הסכסוכים האלה מחריפים מאד. אחד הנושאים שהעסיק רבות בשנים האחרונות את בתי המשפט, הוא הגבלת הסדרי הראייה של אבות ואמהות, שבחרו לעבור עם ילדיהם לאזורי מתיחות.

לדברי עו"ד עינבר לב, לבית המשפט אין משנה סדורה לגבי אזורי סיכון, וכל מקרה נדון לגופו. כך למשל, טיפלה עו"ד לב במקרה בו בחר האב לעבור להתגורר בהתנחלות מבודדת ביהודה ושומרון, בעוד האם וילדם נותרו בתל אביב. במקרה זה, אסר בית המשפט על האב להלין את הילדים בביתו, והגביל את הסדרי הראייה שלו עם הילדים רק לאזור המרכז – בשל הסיכון הרב, ומרחק הנסיעה הגדול, בכבישים המוקפים אזורים עוינים. לעומת זאת, במקרה אחר, עתרה אם נגד ביקורי ילדיה אצל אביהם שבחר לעבור מתל אביב לאריאל. תביעתה נדחתה.

אך לדברי עו"ד לב, כאשר הזמנים משתנים, והמתיחות הביטחונית עולה, החלטות בית המשפט מקבלות משקל שונה, הן בעיני רשויות האכיפה, והן בעיני ההורים עצמם.

"הרבה מאד הורים משמורנים מסרבים לאפשר לבני זוגם לשעבר, על פי רוב לאבות, לקחת את הילדים לבתיהם, בייחוד אם מדובר במקומות ישוב מרוחקים" אומרת עו"ד לב. לדבריה, רבים מהזוגות בהם טיפלה פנו אליה בימים האחרונים לאור הפרות של הסדרי הראיה שקבע בית המשפט – אם ההפרות הללו נעשו על ידי הצד השני, ואם כאשר ההורים עצמם רוצים להפר את ההסדרים, אך לא יודעים כיצד עושים זאת בצורה חוקית ומוסדרת.

אז איך באמת הפרוצדורה הנכונה לשנות, ולוא באופן זמני את הסדרי הראייה?

הורה שמעוניין לשנות את הסדרי הראייה בצורה מסודרת, אמור לפנות לבית המשפט ולבקש לעכב את ביצוע הסדרי הראייה שמסכנים לדעתו את ילדיו, ובמקביל, לבקש לקבוע מקום בטוח יותר שיאפשר את הסדרי הראייה. הרעיון הוא לא לקטוע את הקשר בין הילדים לאחד מהוריהם, אלא להבטיח שההסדרים עצמם, והתנועה אליהם ומהם – לא מסכנים את שלום הילדים.

האם יש חובת קיום הסדרי הראייה גם בימים כאלה? ואם יש הפרה? האם המשטרה תתערב כדי לכפות את הסדרי הראיה?
לכאורה, יש לקיים החלטות ככתבן וכלשונן, וכל עוד הסדרי הראייה לא שונו, הרי שיש לקיימם.

אבל כאשר יש רצון לשנות את הסדרי הראייה, ואפילו כשיש פניה לבית המשפט, עד שהוא יתכנס ויחליט, ההורה חרד לשלום ילדיו. מה עושים אז? האם המשטרה תכפה את הסדרי הראייה כמו בימים רגילים?

התשובה לשאלה זו חלוקה. למעשה למשטרת ישראל אין שיקול דעת בכל הנוגע להסדרי ראייה, ועל השוטרים לפעול לאכיפת החלטת בית משפט, אולם המצב בפועל שונה לחלוטין. השוטרים ינסו להרגיע את הצדדים ובמרבית המקרים לא יממשו את החלטת בית המשפט שכן מטרתם העיקרית לשמור על טובת הציבור. כמו כן, בימים אלה, משאבי המשטרה מופנים כולם לשמירת הביטחון והסדר במרכזי הערים – כך שספק אם המשטרה תטפל במקרים כאלה, ועל פי רוב, אם מאמצי ההידברות בין הצדדים לא יצליחו, היא תפנה את בני הזוג לרשויות הרווחה.

האם יש מדד אובייקטיבי לרמות סיכון? מי קובע את זה?

מדד הסיכון איננו הלכה פסוקה. אין מיפוי של אזורים מסוכנים, ולא מסוכנים, אבל שופט ופקידות סעד מפעילות שיקול דעת הגיוני. אם האב מתגורר ביהושפט, ומצהיר שהוא ימשיך לקחת את בניו להתפלל בכותל המערבי חרף הסיכון הביטחוני – אזי הרשויות לא יאפשרו לו לראות את ילדיו, ואף ישקלו אם לשלול ממנו את המשמורת. במקרים כאלה, אני סבורה שהמשטרה כן תתערב לזכות האם.
מי אמור להכריע האם מיקום גיאוגרפי, או סוג של פעילות מסכן את הילדים, ומיקום אחר ופעילות אחרת לא?

בפועל מי שנותן את הטון זו העובדת הסוציאלית שבני הזוג נמצאים בסמכותה. אולם אם מדובר במקרה דחוף, ניתן לפנות בהליך בהול לבית המשפט, אשר יכריע, אפילו ללא קבלת חוות דעת של פקידת הסעד, וזאת עד למתן התסקיר מפקידת סעד.

במידה ובתסקיר יומלץ להמשיך את הסדרי הראייה למרות המיקום הגאוגרפי, סביר להניח שהסדרי הראייה יימשכו כסדרם, על אף שלבתי המשפט שיקול דעת משלו – האם לתת תוקף של החלטה להמלצות תסקיר פקידת סעד. בפועל התסקירים מיושמים ככתבם וכלשונם – ובית המשפט משמש לעיתים ממש כחותמת גומי לתסקירים הללו – וחבל שכך!.

כאשר האם למשל, חשה שהמשך הסדרי הראייה עם האב מסכנים את הילדים – מה עליה לעשות?

ראשית, הייתי ממליצה לה לפנות לאב בטוב. להסביר לו את החרדות שלה, את ההיגיון מאחורי הרצון להגביל באופן זמני את הסדרי הראייה. הרבה פעמים פניה אישית, ולא דרך עורכי דין ופקידות סעד, עושה את ההבדל – והאב, גם אם לא יסכים לדברי האם, יסכים להגביל זמנית את הסדרי הראייה. אם הדבר לא עוזר, והאב מתעקש להמשיך בהסדרי הראייה כתמול שלשום, אני הייתי ממליצה לאישה לפנות לבית המשפט לקבוע פגישה בהולה עם פקידת הסעד, ודרכה לנסות ולהגביל את הסדרי הראייה. אם גם דרך זו לא מסתייעת, ולאישה יש תחושה שממסמסים אותה, הייתי ממליצה לפנות בבקשה בהולה להטלת צו עיכוב זמני על הסדרי הראייה – עד אשר בית המשפט יקבל החלטה מושכלת על סמך תסקירי פקידת הסעד.

מה היית ממליצה לאב או לאם, שהצד השני לא מסכים לתת להם לראות את הילדים?

הפרוצדורה פה די דומה. ראשית, הייתי ממליצה לאם או לאב לשאול את עצמם, האם הדבר כל כך עקרוני וחשוב – והאם לא שווה, גם אם אתם לא מסכימים לעמדת הצד השני, לוותר הפעם, ולראות את הילדים בסמוך לבית ההורה השני. אם התשובה לכך שלילית, אני הייתי ממליצה על שיחת טלפון ופנייה אישית, כדי לשכנע את הצד השני לשנות את עמדתו. אם הדבר לא מסתייע, מומלץ לפנות למשטרה בתלונה, על מנת שתאכוף את הסדרי הראיה. בד בבד יש לפנות לפקידת הסעד, ולבקש את התערבותה, ואם העניינים מתעכבים, אין מנוס מלפנות להתערבותו של בית המשפט.

שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות