גדלתי בעיר הדרומית ביותר בארצנו הקטנטונת. במקום בו הים נושק בעדינות לחול הלוהט וההרים האדומים מקיפים הכול כשרשרת של אבני רובי המונחים בשלווה על צוואר ענוג.
גדלתי במקום בו ארבעת האלמנטים חיים זה לצד זה, יוצרים את השלם הגדול.
לא גדלתי בבית דתי, ההיפך הוא הנכון. שבתות היו הזמנים בהם היינו נוסעים לסיני ולפני פסח המקפיא היה מתמלא בפיתות, אספקה לימים בהם המדפים במכולות היו מתרוקנים מחמץ. עד היום אין טעם שמשתווה בעיניי לפיתה שחוממה היטב על הגז, מרוחה בהמון חמאה. טעם של ילדות בפסח.
לפני כמה שנים החלה אחותי האהובה עליי מכול בתהליך של חזרה בתשובה. כשמישהו הקרוב כל כך לליבך בוחר בדרך מסוימת באופן אוטומטי אתה נפתח למקום הזה שלו, לומד אותו ומחפש את הפירוש הפרטי שלך לדבר.
מצאתי עצמי שואלת שאלות ומחפשת את התשובות המדויקות עבורי.
יום כיפור הוא יום שהביא אליי המון שאלות.
כל שנה מצאתי עצמי מתבוננת מחדש אל המקום הזה המבקש בי למצוא את הסליחה.
שנים רבות הפניתי את הסליחה, החוצה כמו רבים מאתנו. חשבתי על כל האנשים, שאולי, פגעתי בהם וביקשתי את סליחתם.
הייתי בטוחה שבקשת הסליחה הזו תביא לתחושת ניקיון אבל כשגם זה לא עבד ביקשתי לסלוח לאחרים על העוולות שעשו לי, אבל גם כאן לא מצאתי את השקט.
השנים עברו ואני המשכתי במסעי פנימה עמוק יותר ויותר, מגלה עולמות שלמים המתקיימים בתוכי ואני לומדת עוד ועוד דיוק מהו והנה מגיע יום כיפור ואני עומדת ,שוב, מול שאלת הסליחה, כשהכוונה לדייק עם עצמי מנחה אותי בהתבוננות עליו.
למה אני נשארת בתחושת החמצה גם אחרי שביקשתי סליחה מכל הסובבים אותי? למה כשסלחתי לאחרים זה גם לא עבד? אני הרי עושה הכול by the book ועדיין משהו מרגיש כמו זיוף, איפה אני טועה?
התשובה הגיעה אליי די מהר. אין שום טעם לבקש סליחה חיצונית כשזו הפנימית לא מתקיימת. אני לא יכולה לבקש סליחה כנה מאנשים אחרים או לסלוח להם כאשר אני לא נותנת את הסליחה לאדם הקרוב אליי ביותר. לי!
אז השנה במקום לחפש בחוץ אני פונה אליי פנימה, אל המקום הראשוני בו הכול מתחיל. השנה אני מבקשת ממני לסלוח לי.
מבקשת לסלוח לעצמי על כל הפעמיים בהם לא דייקתי איתי. על נתינה שנבעה מתוך רצון לרצות ולא מתוך טוב לב אמיתי. מבקשת לסלוח לעצמי על כל הפעמים בהם חטאתי בלשון הרע ודיברת רעות על אנשים אחרים מתוך רצון להרגיש טוב יותר עם עצמי. על כל הפעמים בהם סגרתי את ליבי מול האחר כשאני עושה כלפיי חוץ את כל התנועות הנראות כנכונות. מבקשת מעצמי לסלוח לי על הפעמים בהם הייתי יהירה, מתנשאת, שופטת או ביקורתית כדי לא להרגיש את חוסר הביטחון שלי בי, עצמי. על כל הפעמים בהם חשתי סלידה ודחייה כלפיי אחרים כדי לא להרגיש את הדחייה המתקיימת בתוכי, כלפיי. על כל הפעמים בהם לא קיימתי את מידתי כדי שאחרים יחשבו שאני ממש מגניבה וזורמת עם החיים. מבקשת ממני סליחה על כל הפעמים בהם לא כיבדתי את גבולותיי מול האחר, על כל הכעסים שבלעתי כדי שלא להתמודד עם הפחד שאשאר לבד.
השנה אני מבקשת מעצמי את הסליחה.
היום אני יודעת שרק אחרי שאסלח לעצמי על כל המקומות בהם פישלתי אהיה ראויה לסליחתם של האחרים.
"חלשים לעולם לא יכולים למחול, המחילה היא תכונת החזקים" – מהאטמה גנדי
שנלמד לסלוח לעצמנו ומתוך כך לאחרים וזאת מתוך קיומה העמוק של חמלה אמיתית.
חתימה טובה.
.jpg)
