יום רביעי, אחת עשרה בלילה, אני עייפה כמו שלא הייתי הרבה זמן. השבוע האחרון היה מטורף. האמת היא שכל החודש וחצי האחרונים היו כמו סרט שהתחיל בהחלטה שלקחתי, סרט שהתגלגל כשאני עוברת בין הסצינות מבלי לעצור רגע ולקרוא לעומק את התסריט אותו אני כותבת.

לפניי חודש וחצי בערך לקחתי החלטה.

רותם פירסמה שהיא סוגרת את חנות הבגדים שלה ואני כמו מקשיבה לקול פנימי ועמוק אחרי 48 שעות של מחשבה פרטית עם עצמי, מחליטה לקחת את החנות במקומה. אני אפתח חנות לבגדי נשים. אני אצור מרחב נעים ומזמין נושא אנרגיה נשית ועגולה. מקום שיכיל דברים שאני אוהבת. מקום שיגרום לנשים לצאת ממנו כשהן אוהבת את עצמן קצת יותר. מרגע ההחלטה אני נכנסת לסיחרור של עשייה. מיליון דברים לעשות כשאני מתעקשת שלא להסתכל על התמונה הגדולה אלא רק על הצעד הבא.

חתימת חוזה, פתיחת עוסק מורשה, גרפיקה, ספקים, מעצבות, תיקים, תכשיטים, צילומים, דף עיסקי, עיצוב החנות. צעד אחר צעד הורגת תורכי ועוברת לבא אחריו.

לאורך הדרך אני מוצאת עצמי מוקפת באנשים טובים, אנשים המסמנים עבורי את השביל, מורים לי כי אני עושה את הדבר הנכון. אנשים יקרים שהופכים לחברים, למשפחה, כאלו המגיעים אליי כמו טנא מלא בטוב המשקף את הדרך אותה עשיתי, את המסע המאוד לא פשוט אליו יצאתי לפניי יותר מארבע שנים. לאורך כל הדרך אני מלאה בחדוות העשייה כשאהבה ותשוקה שזורים בכל העשייה שלי. אבל אז מגיע הערב הזה, הרגע הזה.

מחר הפתיחה של החנות. כל היום תיזזתי מדבר לדבר כשלמחשבות אין מקום להטריד אותי עד הרגע הזה בו אני מגיעה הביתה. זה מתחיל בדיגדוג קטן בבטן. אני מתעלמת ממנו ונכנסת להתקלח אבל הוא מתעקש לבוא איתי גם לשם. כשאני ממשיכה להתעלם הוא מגביר את קולו, כשהוא כבר צורח והופך לפרומו להתקף חרדה אני עוצרת ומקשיבה. מנסה להבין מהו המלל אותו הוא נושא.
פחד, פחד, פחד.

על מה בדיוק חשבת? איך תצליחי לג`אנגל בין העסק לילדים? מגיעההם יהיו מוזנחים, את לא תוכלי להרשות לעצמך לקחת עובדת, את תיקברי כאן, איך העזת לסכן כסף כשאין לך גב מאחורייך? ועוד ועוד ועוד, הוא מביא אליי את כל הפחדים ארוזים יפה בחבילה אחת גדולה עליה כתוב בענק "זהירות שביר".

אני חייבת לדבר עם מישהו. מסתכלת על השעון. כבר מאוחר. רווית עסוקה עם הילדים, סגי בטח ישנה, מאיה חולה ועידו לא עונה לטלפון. החרדה גוברת. הפחדים לובשים צורה וכשהם נראים כמו מפלצת שעירה ומכוערת אני עוצרת.

עוצרת וחושבת עליכם. לרובכם אין פנים ובוודאי שלא שמות, בעיקר אתם קוראים אותי בשקט ועדיין אתם כוח. אתם המקום שגורם לי להביט לפחד בלבן של העיניים ולפרק אותו לגורמים. בזכותכם אני מתחברת שבוע אחר שבוע אל המקום האופטימי, המצמיח, זה שמתעקש לנצח.

אני נזכרת באיש יקר שמלווה אותי ברקע כבר הרבה שנים. נזכרת שאמר לי, את רכבת דוהרת ב 200 קמ"ש. אם רק תתחברי אל הרצון שלך, כלום לא יוכל לעמוד בדרכך.

אני מחוברת אל הרצון שלי. אל המקום שרוצה להיות עצמאי ולא תלוי באף אחד. אל המקום שרוצה ליצור, להצליח.
כנגד כל הסיכויים אני מתיישבת לכתוב את הטור למרות שהדבר היחיד אותו התכוונתי לכתוב היום הוא מייל מתנצל לאירית המסביר כי השבוע לא אצליח לכתוב.

מתוך החרדה, הלחץ, הילדים, העייפות, החופש והחום המעיק אני מתיישבת וכותבת את הטור הזה ולאט לאט משורה לשורה מרגישה את השמחה זורמת בי כי אני מבינה שניצחתי. לא משנה מה יקרה או מה יביא אליי המחר אני ניצחתי.

חלמתי, האמנתי, העזתי, זזתי, שיניתי ובעיקר לא נשארתי באזור הנוחות שלי.

זכיתי להכיר אנשים מדהימים, נחשפתי אל הכוחות שלי ובעיקר למדתי שכשהרצון שלי קיים אין כמעט דבר שיכול לעמוד מולו. אז כן יש גם חששות וקולות שלילים שבאים לנחס את השמחה אבל הם לא יותר מקולות רקע של דפוסים ישנים כי כשאתה הולך עם הלב שלך אתה מנצח כי הרצון הזה יגרום לך להמשיך ולנסות פעם אחר פעם עד אשר תצליח. עצם הניסיון היא ההצלחה האמיתית.

אז מחר אני פותחת את החנות שלי וזה יום שמח במיוחד.
זהו יום של ניצחון. וימים שכאלו מגיעים לכולנו.
"תקשיב לקול הזה שאומר שאתה יכול לרוץ מהר יותר, שאתה יכול לזרוק קצת יותר רחוק ושבשבילך חוקי הפיסיקה הם רק המלצה"
שנזכה להפתיע את עצמנו
שתהיה שבת של מנוחה