היום אני מקטרת לגמרי אחרת: מישהו יכול להסביר לי, איך עם השנים גדל המרחק בין התמונות שדמיינתי כילדה וכנערה, על איך ייראו חיי הבוגרים, לבין החיים שאני פוגשת יום, יום??

בא לשחרר את הקיטור שהקשיים שלי יוצרים, בדיוק כמו מסיר לחץ בתום הבישול. כי אז, כשאני פותחת את המכסה, אני יכולה להתחיל ליהנות מהתבשיל.

צופה אנכי באדי החום המהבילים של הקיץ חוברים לגלי החום הפרטיים שלי, אלה של גיל המעבר ויוצאים בריקוד סוער עם הזבטות שהיקום מחטיף מדי פעם. איזה ריקוד!

אז היום בא לי לקטר. כן לקטר, אבל דווקא לא מהמקום של פעם. פעם הייתי מקטרת וכועסת. הרגשתי שמגיע לי שיהיה לי יותר פשוט וקל וכעסתי, כי זה לא קרה. היום אני כבר לא שם.

אחרי שנים רבות של עבודה ולמידה על עצמי, אני יודעת כיום לראות את האתגרים שנמצאים בתוך הקשיים והמהמורות של החיים. אני מודה שמרבים מהם אני ממש לא נהנית, לשון המעטה, אך אין זה גורע מהמתנות שהם נושאים, בצורה של למידות חדשות, חיזוק של קשרים, תובנות וכד’.

בעבר, כשקיטרתי והאשמתי, נוצר בי כעס שרק הכביד את התנועה והזמין בדיוק את מה שלא רציתי כמו נבואה המגשימה את עצמה. היום, אני מקטרת לגמרי אחרת. אני עושה את זה בחן ובהומור. טוב נו, בדרך-כלל…

זהו, אז היום בא לי לקטר וזוהי רשימה חלקית. שימו לב, מילות המפתח הן "אוף" ו"למה", כאשר משפט קיטור ראוי הוא משפט הנפתח ב"אוף" או "למה" (אחלה מילת ביקורת, וכמובן כל מילת פתיחה אחרת מהסוג הנ"ל, שמרמזת על מהות התוכן שיבוא אחריה, יכולה לבוא במקום) ואז – ככל העולה על רוחכם:

אוף, הדביקות הזו, כמה חם ולח; אוף, כמה זמן עוד יימשכו גלי החום האלה (הוא לא נגמר גיל המעבר הזה); למה לעזאזל אני מבלה כל לילה במשחק בין המאוורר למזגן? אוף, אני רוצה יותר שעות מנוחה; אוף, מתי אצליח לקרוא את הספרים שאני רוצה לקרוא; אה כן, גם תוכניות שהקלטתי והממיר כמעט מתפוצץ, כי אין לי זמן לצפות; ולמה הגבינה הצהובה מקבלת עובש כל-כך מהר? ולמה החדשות לא יכולות להיות קצת, טיפונת יותר נעימות? ולמה ולמה רבות עוד שאל.

לא אלאה אתכם כי ארוכה הרשימה היא ורבת הדר, וזה עוד טרם נכנסתי לעניינים האמיתיים, אלה האישיים. ובכלל, לשם מה נחוצים לכם קיטוריי שלי, הרי ברור שבקלות תוכלו ליצור את רשימת הקיטורים שלכם…

קיטורים מחייכים הם דבר נפלא וזה הזכיר לי את הסיפור על הצפרדעים בשמנת. לאחרונה, הוא עולה בראשי רבות לאור כל הקשיים שאני נחשפת אליהם בעבודה הטיפולית שלי, בנוסף לאלו שבאמתחת הפרטית שלי.
אז כך היה:
ריטה ודיטה היו שתי צפרדעים חברות ויום אחד, לא ברור איך, נפלו השתיים למיכל שמנת.

עד מהרה הבינו שהן הולכות ושוקעות: הן לא יכלו בשום אופן לשחות או להחזיק מעמד זמן ממושך על פני השטח, מפני שהעיסה הייתה סמיכה כמו חול טובעני. תחילה פרפרו בתוך השמנת וניסו להגיע לשפת המיכל, אבל כל שעלה בידן היה רק להשתכשך במקומן ולשקוע. הן התקשו יותר ויותר להרים את ראשן ולנשום.

דיטה הרגישה שהיא הולכת ונחלשת ואז אמרה בקול רם: "די! אני לא יכולה יותר. אי אפשר לצאת מכאן. בחומר הזה אי אפשר לשחות. אני הולכת למות בכל מקרה, אז למה להאריך את הסבל? אני לא מבינה מה הטעם למות באפיסת כוחות במאמץ עקר". והיא הפסיקה לפרפר ושקעה במהירות בנוזל הלבן הסמיך.

ריטה, עקבית או אולי עיקשת יותר, אמרה לעצמה: "המצב אולי באמת חסר תקנה ואין סיכוי שאצליח להתקדם אפילו סנטימטר. אבל למרות שהמוות מתקרב אני מעדיפה להילחם עד נשימתי האחרונה. אני לא רוצה למות אפילו שנייה אחת לפני הזמן שלי".
היא המשיכה לפרפר ולהשתכשך במקום בלי הפסקה, כמעט בלי להתקדם, שעות על גבי שעות.

ולפתע, מרוב פרפורים, נענועי עכוז, השתכשכויות ובעיטות, הפכה השמנת לחמאה. ריטה המופתעת, זינקה משם שבה לביתה בקרקור עליז.

אני מאוד, מאוד אוהבת את הסיפור הזה ומקדישה אותו לכל אחד ואחת מכם.

אני למדתי לקטר אחרת. למדתי לקטר עם חיוך. הבנתי מהי המטרה האמיתית של "פעולת הקיטוּר". זה נכון עבורי ואולי גם עבורכם. כאשר הקיטורים שלי מנותבים לשחרור לחץ והתארגנות מחדש, הם מאפשרים לי להמשיך קלה יותר וממוקדת יותר ואז הם הופכים לכוח מניע ולא לכוח בולם.

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com