ערב. אני יושבת בסלון אחרי יום עמוס כשהבנות שלי מרוחות סביבי. אנחנו רואות סרט שכבר מזמן רצו לראות ביחד איתי.
כיאה לבנות נוער, הן בחרו בסרט מלא דרמה והורמונים.
סיפור אהבה בין נער ונערה.
תוך שניה אני צוללת לתוך הסרט ולשבעים דקות אני שם איתם. חוזרת להיות נערה מאוהבת בת שבע עשרה.
אני נזכרת בהתרגשות התמימה הזו. נזכרת איך זה לאהוב מישהו כל כך עד כי אני מוכנה לרוץ עד קצה העולם ובחזרה רק בשם האהבה.
אח, כמה תמימות, כמה אופטימיות.
הסרט נגמר, (לא לפניי שגרם לי ליבב כמו ילדה רגשנית) אך אני נשארת איתו גם למחרת, לוקחת אותו אל תוך המציאות שלי. אל החיים של אישה שאוטוטו הופכת להיות בת 45 ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי לאן נעלמה ההתרגשות הזו.
האם להתבגר משמעו להפסיק להאמין או לחפש אהבה שכזו?
זה נכון שמעולם לא הפסקתי להאמין באהבה הזו אבל אולי אני בעצם אישה המסרבת להתבגר? אחת כזו המתעקשת בטיפשות להאמין בקיומה של אהבה שכזו גם בסיבוב שני?
אז אני שואלת חברים סביבי, אנשים רציניים, כאלו שבגרו ועברו דברים בחיים ולכולם אותם תשובה:
"יובל חלאס עם האגדות, הגיע הזמן להתעורר. סיבוב שני הוא הרבה יותר מורכב. כולם מגיעים עם צלקות ואף אחד כבר לא מוכן להתפשר, את חייה בסרט, אהבה שכזו כבר לא אפשרית בסיטואציה הזו של החיים שלך"
בשנייה הראשונה אני מרגישה מעט מטופשת. כולם התבגרו ורק אני נשארתי נערת טיפש עשרה הורמונלית אולם משהו בי מסרב להשתכנע, הקול הקטן והעקשן החי לי באונה הקדמית, חוזר שוב ושוב על המשפט, אל תקשיבי להם, אהבה שכזו אפשרית גם במציאות חייך הנוכחית, לעולם אל תפסיקי להאמין בקיומה של אהבה כזאת.
המתנה גדולה ביותר אותה קיבלתי כשהגעתי אל העולם הזה היא האופטימיות. היא זו ששימשה עבורי כגשר יציב גם בימים של סערות אדירות.
אני באמת מאמינה שהכל לטובה ושיש ביכולת שלנו גם בימים החשוכים ביותר לבחור ולראות את הטוב, את חצי הכוס המלאה.
נכון זה יותר מורכב, כל גבר שיגיע מביא איתו מטענים, ילדים ואישה לשעבר ולא תמיד הם יגיעו עטופים בסרט ורוד. גם אני מביאה איתי את אותה הנדוניה אבל אני גם מביאה איתי מיליון דברים אחרים שלא היו בתרמיל שלי כשהתאהבתי לפני שנים רבות.
גדלתי. החכמתי. הפכתי להיות אישה המחוברת לגוף ולנפש שלה. עקשנות שהפכה לגמישות, הרצון להיות צודקת ומנהלת את מי שמולי שהפך לחמלה וכבוד לרצון האחר, כעס שלמד תקשורת ויהירות שגילתה את הבינה.
אז נכון, נפגעתי והלב שלי נשבר, לפעמים לכל כך הרבה חלקים שלא חשבתי שאי פעם אצליח לחברם בחזרה אבל הפתעה, הוא התחבר.
עכשיו הבחירה, האם אני הופכת להיות אחת כזו המאמינה שאהבה צריכה לבוא מתוך פשרה של בטחון או אישה המודעת לכוחות שלה ולא נותנת לפחד לסגור אותה בתוכו?
גירושין גובים מחיר מאוד כבד, אך כמו כל דבר גם להם יש דברים צדדים חיובים, אחד מהם היא האפשרות להתאהב עד קצוות האוזניים והשיניים.
זה נכון שהאהבה מתבגרת ביחד איתנו. היא משתנה והופכת אחרת אבל אין שום סיבה שבנקודת הפתיחה שלה היא לא תהיה רעננה צעירה ומשוגעת גם אם עברנו את גיל הארבעים.
אהבה של גדולים לא חייבת להיות פחות עוצמתית או אופטימית מזו של אנשים צעירים. נהפוך הוא, אנחנו כבר יכולים לזהות אהבה טובה ולבחור לאהוב אותה בכל הכח וללא כל חשש.
אני מחליטה שהקול הצעיר הזה הוא היחיד אותו אני מוכנה לאמץ אליי.
זהו מקום שקט, אין לו צורך במילים. הוא מדויק ומונח על מקומו.
אני בוחרת לשמור על הלב שלי פתוח, אין לי צורך להקיף אותו בגדר תיל של פחדים. אני מספיק חזקה גם להפגע.
אני לא יודעת מה אתכם אבל אני מתכוונת להתאהב בכל הכח כי גם בגיל 45 כמו בגיל 16 אני בוחרת באהבה.
"אין תרופה לאהבה מלבד לאהוב יותר" – הנרי דיוויד תורו.
שתהיה שבת של שלום.
יובל
