לפני כמה שנים שמתי לי למטרה ללמוד מכל מה שנקרה בדרכי. למדתי שכל אדם הוא מורה וכל סיטואציה אליה הוא חושף אותי היא הכיתה שלי.

המורים המשמעותיים ביותר שהיו ויהיו לי בכל חיי הם הילדים שלי. השיעורים שהם מלמדים אותי הם לרוב הכואבים והמצמיחים ביותר. המראה אותה הם מציבים מולי משאירה אותי ללא הסתרות בדיוק כמו אור הפלורוסנט במעלית הבניין הישן של קופת חולים כללית. רואים הכל. אין לאן לברוח.

הילדים שלי הם אלו אשר בזכותם בכל בוקר אני מתעוררת כשהשאיפה להיות בן אדם טוב יותר ממה שהייתי אתמול מנחה אותי. בזכותם אני מוכנה לצלול פנימה גם אל תוך מעיינות של כאב כדי להבין, כדי ללמד אותם אחרת.
השבוע הבת שלי לימדה אותי שיעור.

כשהלשעבר שלי ואני נפרדנו הגענו להחלטה המשותפת שאני אעזוב פיזית את הבית והוא יישאר. הסידור הזה היה מקובל על שנינו. אני גרה כרבע שעה נסיעה מהמקום בו הוא גר.

ארבע וחצי שנים חלפו מאז. ארבע וחצי שנים בהן הילדים גדלו גם באופן אותו לא ידעתי לצפות מראש.
יש לי ילדה בת 17. סליחה נערה בת 17 שלקחה אותי ואת הלשעבר שלי לשיחה לגביי הסדרי הראיה אותם עשינו. הימים הקבועים מראש, המרחק בין הבתים קשים לה. כל החברים שלה גרים ליד הבית של אבא והיא מפסידה הרבה מפגשים בגלל שאני גרה רחוק. היא רוצה להיות עם החברים שלה ולכן היא מבקשת שאאפשר לה להיות יותר ימים אצל אבא.

אם פיזית הלב יכול היה לעצור את פעימתו למספר שניות מתוך הלם, זה היה קורה ברגע הזה. הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף. האוויר לא זרם לכל קצוות הגוף והבטן שלי התהפכה לכל הכיוונים.

סוף העולם. ככה בטח מרגיש סוף העולם.

העבודה שעשיתי בשנים האחרונות לימדה אותי שכשאני מרגישה סוערת אני לא נמצאת במקום הטוב שלי וכשאני לא נמצאת במקום הטוב שלי לא יוצא ממני כלום מעבר לג’יפה, אז לקחתי נשימה ארוכה (ואז עוד שלושים כאלו), הבטתי אליה ואמרתי לה שאני מבינה את הבעיתיות שהפרידה שלנו יוצרת עבורה, שאין לי מילים לתאר לה עד כמה אני מצטערת על כך אבל מאוד קשה לי לשמוע את הדברים האלו שהיא אומרת אז אני מבקשת לעצור עכשיו את השיחה כדי שאוכל לעכל את מה שנאמר, כדי שאוכל להסתכל על הדברים בצורה מפוכחת ולא מתוך התחושות שהמילים שלה מעלות בי.

חיבקתי אותה חזק חזק, קצת בכינו ואמרתי לה שאני אוהבת אותה הכי בעולם.
חמש דקות אחרי היא כבר הלכה שמחה וטובת לב לאיזו מסיבת יום הולדת.

לא אלאה אתכם בכל התהליך שעברתי אבל כן אספר לכם שהיו שם הרבה דמעות, האשמות, פחד, רחמים עצמיים וקללות מאוד יצירתיות, רובן מכילות את האותיות כ’ וז’ בכל מיני וריאציות שונות ואני הרשית לעצמי להרגיש את כל מה שהיה נוכח עד שלאט, לאט חזרתי למקום הטוב שלי. למקום הטוב שבי זה שיכול להביט אל הדברים מבחוץ, מרחוק מבלי להיות מעורבבת עם התחושות והרגשות.
הילדים שלנו למרות הקשר המאוד מחובר הם לא הרכוש שלנו. אנחנו ספינת האם, הבסיס שלהם, המקום הבטוח. הם באים והולכים ועלינו למרות כל הקושי לאפשר להם זאת מתוך אהבה והבנה שאנחנו עבורם תמיד נשאר במקום. תמיד נהיה שם בשבילם.

הילדה הזו חיה בתוך הגוף שלי, נוצרה מהלב שלי, גם אם בחרה לפרוש כנף אני תמיד הקן. לתמיד אמא שלה. עלי להרפות מתוך בטחון, מתוך אהבה.

אז אני לומדת. לא אגיד לכם שסיימתי את התהליך או שאני אפילו קרובה לסיום, אבל אני עובדת על המקום הזה. כל יום עוד קצת. צעד אחר צעד.

ההתרחשות הזו עם הבת שלי היקרה לי מכל גרמה לי להביט אל המקום הזה בצורה רחבה יותר ואז גיליתי שבתקופה האחרונה אני חווה את האנרגיה הזו מול עוד אנשים בחיים שלי.

לחים האלו יש תנועה. יש אנשים שבאים ונשארים לנצח, יש כאלו שבאים לרגע והולכים כמעט מבלי שנשים לב לחסרונם וכאלו שהחלל שהם משאירים נשאר חי ופועם. יש כאלו שהולכים בכעס וכאלו שהולכים באהבה. יש כאלו שיסבירו וכאלו שילכו ללא מילים ישאירו אותי למלא את המשבצות החסרות בהסברים.
אנשים באים. אנשים גם הולכים.

אין אני יכולה לאחוז באף אדם אחר, נהפוך הוא עליי לכבד את התנועה הזו שלו מתוך הבנה עמוקה, מתוך קבלה שכך הם הדברים ולשחרר באהבה.

קבלה של התנועה אצל האחר מאפשרת קבלה של אותה תנועה המתקיימת גם בי. גם אני לא תמיד נשארת. גם אני חיה את הגלים האלו בתוכי.

זו לא תחושה פשוטה או מקום שקל להגיע אליו אבל כשזה מצליח התחושה היא של מנוחה, של חופש. קצת כמו לשחרר אגרוף שהיה קפוץ הרבה יותר מידי זמן.

יש תנועה לחיים האלו והיא כזו הדורשת מאיתנו לקבל אותה בכבוד והבנה כלפיי רצונם של אנשים.
אז הטור הזה מוקדש באהבה לכל אותם אנשים יקרים שבחרו ללכת הלאה. אני לא מוותרת עליכם אני רק מכבדת את התנועה שלכם.

"אם אתה אמיץ מספיק להגיד היה שלום, החיים יתגמלו אותך בשלום חדש" – פאולו קאולו.
שנזכה לשחרר בקבלה ולהשאר באהבה
שתהיה שבת של שלום