יש מי שאינו מוטרד כיום ממה שקורה סביבנו? נראה כאילו הפאזל הגדול מתפרק לאינסוף חלקים ואין מבוגר אחראי שייקח אחריות על הרכבתו מחדש. שוב ושוב מתנגן בי שירה של אסתר שמיר "אחרי שהשמש תשקע", בו היא שואלת:

האם אתה ישן בלילה?
האם אתה מרגיש רגוע?
האם תעזוב אחריך עולם
מעט יותר בטוח?

ושוב ושוב, עם כל מהדורת חדשות, ענייני יום יום בלתי נעימים, או בקליניקה, אני חווה את ריבוי הקונפליקטים המפרקים ומרגישה שהתשובות לשאלותיה של אסתר, הולכות ומתרחקות ממני. וככל שהן מתרחקות, אני מרגישה כיצד עצבות נכנסת אל החלל שהותירו.

אני לא רוצה לחיות חיים נטולי אופטימיות! כאשר הבנתי את הקשר בין מידת האקטיביות שלי לבין מידת האופטימיות שאני חווה בתוכי, למרות כל חלקי הפאזל שפזורים מסביב, ידעתי שככל שאעשה את המיטב שלי לתיקונו של הפאזל, כך אתמלא ביותר אופטימיות.

דבר נוסף הבנתי: כוחותיי ויכולותיי מוגבלים. לא אוכל לתקן את העולם, אבל כן אוכל לתרום את חלקי.

אני מאמינה באמת ובתמים, כי ככל שאדם מרגיש טוב יותר ושלם עם עצמו, הוא פנוי ויכול להיות נדיב ותורם לאחרים סביבו. אנחנו נוטים לשכוח זאת לפעמים. רבים מאיתנו מסתובבים בעולם כועסים, ממורמרים, מלאי ציפיות ודרישות, בעיקר מאחרים ופחות מעצמם.

במסעותיי אל עצמי ותוך התבוננות על האופן בו אני מתנהלת בעולם הפאזל הכאוטי שלנו, פגשתי את הסיפור הבא, שאוכל ממחיש בצורה הטובה ביותר, למה כוונתי:

לתקן את העולם

מדען אחד ישב ועבד ובנו בן השבע ניסה למשוך את תשומת ליבו שוב ושוב. כיוון שהיה עליו לסיים את עבודתו, חיפש משהו שיוכל להעסיק את הילד. הוא תלש מאיזו חוברת דף עם מפת העולם, גזר אותה לחתיכות קטנות ונתן לילד יחד עם גליל נייר דבק.
"אתה אוהב פאזלים" אמר לבנו, "קח את העולם המפורק ונראה אם אתה יכול לתקנו בכוחות עצמך".

לא עבר זמן רב והוא שומע את קולו של הבן קורא לו "אבא, סיימתי, הצלחתי להרכיב הכול".

המדען התקשה להאמין: הרי זה לא ייתכן שבגיל שבע יוכל ילד להרכיב מחדש את מפת העולם, שמימיו לא ראה.

הוא הניח את עבודתו וניגש לבנו, משוכנע שהוא הולך לראות עבודת הדבקה לא רצינית. להפתעתו, המפה הייתה מודבקת בצורה מושלמת!

"איך עשית את זה?" שאל המדען את בנו. "הרי לא ידעת איך נראה העולם".
"אבא", ענה הילד, "באמת לא ידעתי איך נראה העולם. ניסיתי ולא הצלחתי, אבל כשתלשת את הדף מהחוברת, ראיתי שבצדו השני יש תמונה של אדם. אז הפכתי את כל החתיכות והתחלתי לתקן את האדם.

כשהצלחתי לתקן את האדם, הפכתי את הדף וראיתי שהצלחתי לתקן גם את העולם"…

איך נתקן אותנו, בני האדם?

לאט, לאט ובתשומת לב. כל אחד מאיתנו, אחראי להרכבת הפאזל האישי שלו. כהורים וכמחנכים יש לנו אחריות עצומה גם לילדינו. אנחנו אחראים ליצירת המהות של חלקי הפאזל שלהם, הערכים שיפנימו, דרכי ההתנהגות והתגובה שיחקו, מידת האומץ שירגישו להיות אותנטיים ועוד. ולא רק למהות החלקים יש לנו אחריות, אלא גם להרכבתו של הפאזל. הראשונית לפחות.

לכן, כל-כך חשוב שלא נפסיק לשאול את עצמנו, כל אחד מאיתנו "איזה אדם אני רוצה להיות". בואו נתבונן ונראה אם אנחנו אכן תואמים את ‘המפרט’ המרשים שהכנו. אם לא (וצריך יושרה וכנות כדי להודות), בואו נעבוד על זה. כוונות טובות אינן מספיקות. נדרשים מעשים לתיקון הפאזל.

אין אחד בינינו שאין לו דבר כלשהו לשפר בעצמו. נדמה שאנחנו יכולים להסכים על כך. כל שאנחנו צריכים כהתחלה, הוא להודות בכך מתוך הכרה גאה ואז, להתחייב לעשות למען שינוי, אם בכוחות עצמנו ועם בסיוע איש מקצוע.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com