השבוע היה סוער. כשאני אומרת סוער אני לא מדברת על דרמות קטנות אלא על דרמות פירסט קלאס. לאן שלא פניתי פגשתי בסערה שהלכה וגדלה והרחיבה את תחומיי שיפוטה כמעט לכל אזור בי ובחיי.
בימים כאלו אני כבר יודעת מהו הדבר אותו עליי לעשות.
אני מכוונת את השעון המעורר לשעה מוקדמת וכשהוא מעיר אותי בעקשנות אני לא נכנעת לוויתור ולמרות השעה המוקדמת והחוסר בשנות שינה יוצאת מהמיטה, שותה קפה זריז אוכלת טוסט עם אבוקדו, (טוסט כי חשוב מאוד לאכול בבוקר ואבוקדו כי אני הכי אוהבת בעולם אבוקדו), ויוצאת
אני נכנסת לאוטו ונוסעת אל הרופא שלי. אל המקום שמבריא אותי.
ארבעים דקות אחרי היקיצה (הלא טבעית), אני מורידה את הגלשן שלי אל המים.
היום הזה שרק מתחיל להתקיים מקבל אותי אליו באהבה. המגע הראשוני של המים עם כפות הרגליים שלי תמיד מרגיש כמו ברכת השלום הלבבית והמזמינה ביותר. הים שטוח וצלול ורוח צפונית שברירית נושבת, מנשקת קלות את המים.
אני נעמדת על הגלשן ומתחילה לחתור לכיוון צפון. נגד הרוח. כשאני יוצאת מהמפרץ המוגן אני מגלה שיש זרם חזק, זרם נגדי, הפוך. החתירה הופכת קשה יותר.
בימים של סערה פנימית אני אוהבת את החתירות הקשות האלו. הקושי הפיזי מתגבר על המחשבות ואני זוכה לשקט, מתרכזת כולי במנח הגוף שלי ומסלולו של המשוט החותך את המים שוב ושוב בתנועות מונוטוניות. זה וכמובן העובדה שבמאמץ מופרשים אצלי במוח כל הסרטונין ושאר הגוד גייז שמזכירים לי שבעצם הכל אצלי בראש.
אני חותרת נגד הזרם.
לא פשוט לחתור נגד.
אני רואה את הנקודה אותה סימנתי לי כיעד מתקרבת אליי. עוד רגע זה נגמר אני אומרת לעצמי שוב ושוב. עוד רגע אגיע ואז אסתובב חזרה עם הזרם.עוד רגע ויהיה קל יותר.
אני מרגישה כל שריר בגוף שלי וחושבת לעצמי שלכל יש סוף. גם לרגעים הקשים ביותר יש קצה. מחוזקת מהמחשבה הזו אני חותרת במרץ עד שהג’י פי אס הפנימי שלי מבשר לי בשמחה "הגעת אל היעד" .
שמחה וטובת לב אני מסובבת את הגלשן שלי ומתחילה לחתור חזרה. עם הזרם.
שלוש מכות משוט לכל כיוון ואני קולטת שקל זה לא תמיד יותר טוב. זה מרגיש כמו לחתור באוויר.
אני חותרת מול אפס התנגדות, מה שהופך את השליטה על הגלשן לקשה יותר. אני לא מצליחה לשמור על חתירה ישרה. אין מולי זרם ששומר אותי אסופה בקו אמצע והמשוט שרק לפניי רגע חתר בכוח ופילס דרכו נגד הזרם, נותן לו פייט רציני, מרגיש בתוך כפות ידי כאילו הפך גמיש ורכרוכי.
לא פשוט לחתור עם הזרם.
אני עוצרת ומתיישבת על הגלשן, חושבת על החתירה, על הפירוש אותו נחפזתי לתת לדברים ועל האופן אוטומטי בו עשיתי את ההשלכה לחיים.
חושבת על הסערות שאני חווה, על כך שסערות אני מתייגת במהירות כרעות מבלי לתת לכך את הדעת. חושבת על האנשים המביאים אותן אל חיי, אנשים שגם הם זוכים לקטלוג מהיר אצלי ביומן, חושבת כמה זה שגוי.
מול כל אדם או סיטואציה המביאים קונפליקט אל חיי ישנה אפשרות של צמיחה. זהו מקום שאם אשהה בו בהלך הרוח הנכון, אוכל להיות מפוקסת וחדה. זהו מקום שעוצר אותי מלצאת לפעולה מתוך אוטומט, מקום המספק לי את האפשרות לעצור ולבחון את עצמי, את המציאות. להיות ערה לשינויים החלים בי, ללמוד לפגוש אותי גם במצבים פחות נעימים, פחות זורמים.
חשבתי על האנשים אשר זורמים איתי לכל צדדיי, משנים את כיוונם בהתאם לרצוני. חשבתי על כך שלא תמיד אני בוחרת להשאר למרות שקל מכיוון שהם לא באמת מביאים את עצמם.. לא באמת נותנים לי לפגוש אותם, לא באמת מביאים אותי לפגוש בי. גם מולם אני חותרת באוויר.
כולנו רוצים שקט אבל שקט לא תמיד מגיע ממקום קל. לפעמים דווקא מתוך הבלאגן, מתוך הסערה מגיעה השלווה.
הבנתי
אני נעמדת על הגלשן מביטה סביבי ורואה שהזרם לקח אותי אל חוף אחר. ככה זה כשאתה הופך שאנן ונרדם עם הזרם
אני מחייכת לעצמי, שוב לימד אותי הים שיעור חשוב.
"הבטוח שבדברים הוא חוף מבטחים, אך אני אוהבת להיאבק בגלים" – אמילי דיקינסון
שתהיה שבת של אהבה
