גם השבוע סיפור. סיפור על ילדים, לא ממש סיפור לילדים.
כאב בטן: אני נצמדת אל הרגל של אמא. אבא ניגש אלינו מחבק ומנשק את אמא ולרגע אחד אני מרגישה שלמה. בואי, הוא אומר, נוסעים.
הדמות של אמא מנופפת אלינו הולכת ונעשית קטנה מבעד לחלון האחורי של האוטו. כשהיא נעלמת לגמרי מתחיל לי כאב בטן.
אני מסתכלת על ירון ורואה שהוא שוב לועס את הבפנים של הלחי שלו אז גם אני מנסה, אני עושה חזק אולי זה יעביר לי את הכאב בטן אבל זה רק מזכיר לי שאני מתגעגעת לאמא אז אני מפסיקה.
אנחנו נוסעים לסבתא עם אבא ואח שלו יואל.
אני לא אוהבת לנסוע לסבתא בלי אמא.
לאבא יש תמיד סידורים והוא הולך איך שמגיעים ואז אני מתגעגעת לאמא אפילו יותר.
הכי אני אוהבת את הים אצל סבתא כי הוא לא כמו שלנו.
בים של סבתא יש חול ואפשר לבנות ארמון. בים של סבתא יש אפילו גלים, כאלו שמעיפים מצד לצד ומכניסים אותך אליהם פנימה ולפעמים אני מצליחה לרכב עליהם והם לוקחים אותי כל הדרך עד לחוף.
עכשיו חורף אצל סבתא ולים של סבתא אי אפשר ללכת בחורף.
כואבת לי הבטן.
אני שמה את הראש על הרגליים של ירון והוא מפסיק ללעוס את הבפנים של השפתיים שלו ונשכב מאחורי.
אנחנו נרדמים. בסיבובים אני מתעוררת וירון אחרי.
יש לנו משחק.
מי שהסיבוב לכיוון שלו דוחף את השני הכי חזק שהוא יכול.
זה תמיד כואב לי אבל אני ממשיכה כדי שירון לא יגיד שאני תינוקת בכיינית.
כשהסיבובים נגמרים כבר כמעט חושך והבטן כואבת לי יותר.
אני מצמידה את הראש לזכוכית של החלון ומתחילה לספור את המכוניות שבאות ממול.
על השלטים כתוב חדרה ואני זוכרת שזה כבר קרוב לסבתא.
אנחנו עוצרים.
אני מסתכלת מהחלון ורואה שזה לא הרחוב של סבתא.
אבא יוצא ואנחנו נשארים באוטו עם יואל.
הבטן כבר כואבת לי כל כך שאני לא יכולה לזוז.
אבא חוזר ולידו הולכת אישה.
היא גבוהה ויש לה מעיל פרווה עם מלא שיער.
אבא פותח את הדלת לידי ואומר, תעשו מקום לאביבה, אנחנו לוקחים אותה טרמפ.
אני זזה לכיוון של ירון והיא נכנסת.
שלום היא אומרת ואני מסובבת את הראש ממנה בשקט.
אני מתגעגעת לאמא.
אבא אני אומרת, כואבת לי הבטן.
לכי לישון הוא עונה כבר מגיעים.
אני רוצה להגיד לו שממש כואב לי אבל מתחרטת ונשענת חזרה אל המושב. גם ככה תיכף מגיעים.
בואי היא אומרת מושכת אותי אליה, אני מרגישה שאסור לי אבל היא כל כך יפה ויש לה ריח כזה טוב והמעיל שלה רך אפילו יותר מהכלב של רחל השכנה אז אני מסכימה לה.
היא עוטפת אותי במעיל שלה ושמה את הידיים שלה על הבטן שלי.
נעים לי.
הבטן כבר פחות כואבת ואני אפילו לא חושבת על אמא.
אני נרדמת בתוך האישה שעשויה מצמר גפן.
בבוקר כשאני מתעוררת לוקח לי רגע עד שאני מבינה שאני בבית של סבתא.
ירון כבר לא במיטה לידי. אני יוצאת מהחדר לכיוון המטבח.
סבתא רואה אותי ומיד מתנפלת עליי בנשיקות, אחר כך היא מרחיקה אותי ממנה מסתכלת עליי ואומרת אלוהים כמה שאת רזה. אם ההורים שלך היו נותנים לי אותך לחודש הייתי מחזירה אותך כמו סופגנייה.
היא מושיבה אותי לאכול.
בדרך לסלון אני רואה שהדלת לחדר של אבא סגורה.
הוא לא התעורר עדיין.
בסלון ירון משחק קלפים עם עצמו.
רוצה לשחק מלחמה הוא שואל, טוב אני אומרת אפילו שאני שונאת לשחק איתו כי הוא תמיד מרמה.
כשירון ואני מתחילים לריב הדלת של אבא נפתחת.
אני מרימה את הראש כדי להגיד לאבא שירון הוא זה שהתחיל ושהוא מרמה אבל במקומו אני רואה אותה.
אביבה כבר לא לובשת את המעיל שלה, היא לובשת את החולצה של אבא.
מעניין אם אבא יצא לבוש במעיל של הצמר גפן אני חושבת.
זה מצחיק אותי.
שבת של שלום
