השבוע כתבתי לכם סיפור. סיפור על הקצוות המקיימים בתוכנו. סיפור על המקום הבריא ועל זה שבא לקלקל. על המודע ועל תת המודע, על הגאווה ועל הבושה, על כל חלקיקי הפאזל שיוצרים את השלם.
סיפור על שתיים של לפנות בוקר
גליה אוהבת סדר, זה מרגיע אותה.
כשהכול במקום והשעות מדויקות זה נותן לה ביטחון.
מצחצחת שיניים שתי דקות בדיוק כי ככה מומלץ לחניכיים
מברישה את שערה מאה הברשות כי זה טוב לקרקפת
מורחת את גופה בשמן לוונדר כי זה בריא לעור
גליה לובשת את כותנת הפלאנל הדהויה ונכנסת למיטה.
גליה הולכת לישון בתשע.
זו תמיד השעה.
זו תמיד גליה.
מישל מתעוררת בארבע לפנות בוקר.
זו תמיד השעה.
זו תמיד מישל.
פושטת את כותנת הלילה הדהויה ונושפת בזלזול, גם מורה וגם עם טעם מחורבן.
מישל ניגשת אל הארון, מעומקו של המדף התחתון היא שולפת קופסא ומוציאה מתוכה חצאית מיני מבריקה, חזיית סטרפלס מתחרה וזוג נעלי עקב.
מישל מתלבשת, מתאפרת במיומנות וחוזרת להוציא מהקופסא פאה בלונדינית ארוכת שיער
בקושי רב היא דוחסת את ערמת השיער הנפוחה לתוכה.
מבט חטוף במראה. מרוצה היא יוצאת אל הרחוב.
מוטי מחכה לה למטה.
מישל נכנסת אל המכונית. מוטי נוסע.
היא מדליקה סיגריה ורדיו. זה הסימן ביניהם שאין לה כוח לדיבורים. מוטי שותק.
המכונית נעצרת.
מישל מביטה במוטי בחיוך, מנשקת אותו על שפתיו, זורקת לעברו נתראה בשש מותק ויוצאת מהמכונית.
מוטי ממשיך להביט בה בערגה. הוא אוהב את ההליכה שלה, את המיומנות בה היא מתפעלת את הישבן העסיסי שלה.
כשמישל מגיעה אל המכונית החונה לפניהם, היא מתכופפת בחתוליות מחושבת אל החלון שנפתח עבורה. מוטי נוסע ממנה באנחה.
בחמישה לשש הוא מחכה לה.
מישל צועדת לעברו, הליכתה מעט כבדה והאיפור מרוח, מוטי משפיל מבט כשהיא נשכבת במושב האחורי.
הם נוסעים בדממה.
בכניסת הבית הוא מעיר אותה בעדינות, היא מתיישבת במהירות, מנסה לתקן את הפאה שזזה ממקומה.
צריכה עזרה, הוא שואל בלחש.
לא מותק, תודה, אני בסדר, היא משתהה רק עוד רגע ויוצאת מהמכונית מפנה לו את גבה.
מישל פוסעת כפופה לעבר כניסת הבית. נתראה מחר היא אומרת מבלי להפנות אליו את מבטה.
מוטי חושב לעצמו שאפילו הישבן שלה נראה עצוב.
מישל מוציאה מהחזייה שלה ערימה של שטרות, היא סופרת ומצרפת אותם למעטפה תפוחה. בחיוך כואב היא חושבת לעצמה שעוד מעט יהיה לה מספיק כסף ואז תוכל לקחת את גליה הרחק מכאן למקום בלי גברים, בלי אנשים. למקום רק עם צדפים.
תחת זרם המים היא משפשפת את גופה בחוזקה, מביטה למטה אל הקצף הזורם ממנה, תוהה איך זה יכול להיות שלזוהמה אין צבע, רק ריח ומגע.
מישל יוצאת מהמקלחת.
היא מסדרת את הבגדים לצד המעטפה בקופסא בדיוק כפי שהיו, גליה אוהבת סדר, זה נותן לה בטחון.
מישל מצחצחת שיניים שתי דקות בדיוק כי ככה גליה אמרה שמומלץ לחניכיים.
מברישה את שערה מאה הברשות כי גליה אומרת שזה טוב לקרקפת.
מורחת את גופה בשמן לוונדר כי ככה גליה אוהבת, זה בריא לעור.
לובשת את כותנת הפלאנל הדהויה, מישל נכנסת למיטה.
גליה מתעוררת בשבע.
זו תמיד השעה.
זו תמיד גליה.
זו תמיד אותה כותנת.
שהשבת תהיה טובה אלינו.
