לאחרונה כמו ישראלים רבים עקבתי בהתרגשות בדאגה ובחרדה אחרי החיפושים בנפאל אחרי אור אסרף ז”ל – הישראלי שנעדר ונמצאה גופתו אחרי רעידת האדמה שם.
למרות שעברו עשרים שנה מאז שקבלנו את ההודעה על היעלמותו של אלי- בננו ז”ל בפפואה ניו-גיני, נפערו אצלנו יותר אותם פצעים שנחרטו אחרי האסון שפקד אותנו אז.
מיד לאחר קבלת ההודעה על היעלמו, יצאנו אז תומר בני ואני לחפש אותו בארץ לא נודעת, בה היו עדיין שבטים שחיים כמו בתקופת האבן. חווינו ימים של מתח נורא תוך חיפושים אחריו ולצערנו הוא נמצא אחרי ששה ימים ללא רוח חיים.
הסתייענו אז בחיפושים במספר ישראלים טובים שנרתמו לכך בהתנדבות, ועם תושבים מקומיים, ובעיקר ע”י אוסטרלי שחי שם שנים רבות וזכה לתואר כבוד ממלכת אנגליה – סר דניאל ליי, שהעמיד לרשותנו כל אמצעי עזר שביקשנו כולל מסוקים, מימון שכר ומזון למחפשים המקומיים ועוד.
בעת החיפושים ידענו כי בבית ובארץ כולה, עוקבים בדאגה אחרי מאמצינו, מתפללים כי נמצא את אלי בחיים, וחברים טובים עושים ככל יכולתם כדי לחזק אותנו ולסייע לנו בכל דרך.
גילינו שוב את היפה והנאצל בסולידריות הישראלית. גילינו גם שבאירועים כאלה גם בין בני לאומים אחרים, אין מי שנשאר אדיש ומחפש דרכים לתמוך ולסייע.
אין נחמה ואין רפואה לאובדן כזה.
