אולי כי היא ואני זה אותו הדבר, אולי כי כשאתה נוצר במקום כלשהוא הוא טבוע בך וחלקים ממנו חיים בתוכך ואתם הופכים אחד, אולי סתם כי שתינו מספיק משוגעות, עשויות ממיליון קצוות, כאלו המגלמים בתוכם מימדים של עומק ומסתורין, הפכים שברגע מתהפכים עלינו ומושכים כל אחד לכיוונו בחוזקה, ולמרות שהכאב רב כל כך עד כי נדמה כי עוד שניה ונאבד את שפיות דעתנו, תמיד בסוף אנחנו מתעשות, כנראה שזכינו בשדה שפיות רחב וגמיש, למרות המוקשים הטמונים בו.
שתינו לפעמים יפות לפעמים פחות אבל תמיד יהיה מי שיאהב אותנו.
יש רגעים בהם נדמה לנו שאנחנו מוקפות אויבים בחוץ אבל כשחוזרת אלינו בינתנו אנחנו יודעות לזהות שהאויב הגדול ביותר הוא זה המתקיים בתוכנו.
שתינו כבר פז"מניקיות ועדיין משתטות כמו ילדות חסרת דאגות, לפעמים גם קצת חסרות אחריות. יש ימים שכל כך אכפת לנו מה אומרים עלינו שאנחנו יושבות זקוף, מדברות בנימוס ורק את מה שמותר ונכון להגיד וימים כאלו שהכל וכולם על ה… ואז אנחנו מפטירות קללות כמו ממטרה ולא אחת שהתקלקלה.
יש בנו שקט ורעש ויום מיוחד לסליחה, מורכבות מחלקים שמחפשים תשובה, חלקים שכבר מצאו וכאלו שמעדיפים להישאר בשאלה.
לא תמיד אהבתי אותה והיו זמנים שניסיתי ללכת ממנה, אבל אז מרחוק יכולתי לראות עד כמה יפה היא וכמה שזורה ודומה ומגדירה אותי ודווקא ביום הזה כשהיא מתעוררת לבושה בעצבות ותוגה ואני כמו ילדה מתכנסת לתוכה, מחפשת נחמה ולקראת שקיעה כשהיא מתעקשת להיות שייכת לשמחה והופכת מאירה, אני מרשה לה, מוותרת, מרשה לי בתוכה להרגיש כל קצה, תלולית ומהמורה.
ואז מה שבשתינו פעם כבר נשבר, מסכים ושלם וקיים.
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת,
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי – אהוד מנור
