לא שוכחים: לזכרו של בן בורנשטיין ז”ל

בן בורנשטיין ז”ל נולד ביום י”ז בסיוון תש”ם (1.6.1980) בכפר סבא. אח לשרון, בנם של פנינה ואורי, נכד לשושנה ובנימין בורנשטיין, ממייסדי כפר סבא, ולשמחה ונחמן קלמן, ממייסדי מושב ערוגות.

בן החל את לימודיו בבית-הספר היסודי ‘אוסישקין’, המשיך לחטיבת הביניים ‘אלון’ וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון ‘כצנלסון’ בכפר סבא. במהלך לימודיו היה חניך בתנועת ‘הנוער העובד והלומד’, קן כפר סבא, ובתיכון אף היה למדריך בתנועה.

בכיתה ד’ החליט בן ללמוד לנגן בחצוצרה, בעקבות אביו. הוא התמיד בנגינה, ובמהרה היה לנגן בתזמורת של ‘קרן המוסיקה’, ואחר כך לנגן חצוצרה בתזמורת הייצוגית של כפר סבא. כשהגיע לתיכון התקבל בן ללימודים במגמת מוזיקה, והמשיך לנגן בתזמורת העירונית. הוא השתתף עם התזמורת בהופעות בארצות-הברית ובקנדה, וכן ייצג את בית-ספרו במשלחת שיצאה לגרמניה.

בן עשה תמיד את דרכו כשחיוך על שפתיו, ותוך שהוא קושר חברויות אמיצות בכל מקום ששהה בו.

בחודש נובמבר 1998 התגייס בן לצה”ל. הוא ביקש להגיע ליחידה קרבית, ואכן שובץ למסלול לוחמים בחטיבת ‘גבעתי’. בן שירת במוצבים בלבנון ובאזור עזה. בחודש מאי 2001 הועלה לדרגת סמ”ר וצורף לצוות מפקדת הפלוגה. מפקדו, סא”ל אילן מספר: “בן שירת שנה וחודש תחת פיקודי, ובתקופה זו הספיק להשאיר חותם ביחידה, על מפקדיה וחייליה. בזכות נכונותו הרבה להושיט יד בכל עת ולכל אחד, בזכות הדוגמה האישית שהפגין לאורך כל הדרך, היוזמה שגילה ושאיפתו למצוינות, זכה בן לאהדה רבה של הסובבים אותו.”

ביום ה’ בתשרי תשס”ב (22.9.2001) נפל בן ממצוק בשמורת יהודיה במהלך טיול ברמת הגולן. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים ואחות.

מפקדו, סרן איציק, כתב: “בן, אילו הייתי יכול לספר לך עד כמה אתה חסר לפלוגה, בטוח היית מבין עד כמה אוהבים אותך כאן. הדומיננטיות השקטה עם החיוך הנפלא הם שכבשו כל אחד כאן, כולל את המ”פ שלך… אהבת את המחלקה שלך והרגשת אחריות לכל דבר שיקרה. היית האוזן הקשבת לכל אחד ואחד, מהחייל הצעיר ועד לוותיק, ותמיד תמיד ידעת לסיים את השיחה עם החיוך המיוחד שלך, שכבש את העולם והפלוגה… באימון האחרון עלינו לרמת הגולן, למקום שבו בילית בפעם האחרונה. היופי השקט והנוף מאד בלבלו אותנו, כי הרי איך יכול להיות שמקום כל כך יפה לוקח אדם כל כך מדהים. אבל כנראה שאתה צריך לשמור עלינו מלמעלה.”

בן היה חלק מחבורה קרובה ומגובשת בת שבעה חברים טובים אשר גדלו יחדיו ותיכננו יחד את החיים באזרחות. “עכשיו זה נהפך לשישה,” כתבו, “ברגע אחד השתנה הכל, והמובן מאליו התנפץ מול קיר המציאות… היתה בך שמחת חיים, תמיד הצחקת אותנו, וכשרצית ידעת גם לשגע אותנו… בן שלנו, החבר הכי טוב. עוד נעשה המון דברים. אמנם זה יהיה בלעדיך, אבל אתה נשאר איתנו באהבה גדולה, בלב של כל אחד. הגיע הזמן לחגוג את החיים בשבילך, פרח עדין שנקטף מוקדם מדי.”

חבריו לפלוגה כתבו לזכרו: “מבט פניך התמימים שכבשו את כולם/ יצאו אל החופש לראות קצת עולם/ שימשת דוגמה לכל אחד ואחד/ בזיכרון הפלוגה תישאר לעד/ שקט ושלווה ליוו את מבטך/ והיום כולנו נמצאים כאן איתך/ הדמעות על פנינו זולגות הן לאט/ ומהחופש שלך טעמת מעט/ מלאך שלי, מלאך מיוחד/ שומר עליך אתה לא לבד/ הזמן מותיר לי עוד רגע לחלום/ אז בינתיים, בן, אומר לך שלום.”

חדר הנצחה לזכרו הוקם לפני ארבע שנים בקונסרבטוריון העירוני. החדר נתרם ע”י סביו חבריו ומשפחת בורנשטיין.

“איך שומרים זכרונות ואיך שוזרים געגועים? איך מקבצים רסיסי חיים ואיך רוקמים מלים? איך נוצרים את בן?”, – מתוך השיר שכתבה בת דודתו של בן, שלומית ז”ל 

 

תגובות

תגובות