זיו, אח יקר שלי. 8 שנים וכאילו זה היה אתמול. 8 שנים בלעדיך, אבל אתה תמיד איתי . . .
אומרים שהזמן עושה את שלו וזו לגמרי קלישאה. הזמן שעובר רק מגביר את הכאב ומעצים את הגעגוע.
כולם אומרים שצריך להמשיך , להתגבר אך זה לא פשוט. יחד עם הניסיונות להמשיך לצד הכאב ממשיכות המחשבות והתהיות להדהד בראשי, מה היה קורה לו היית בחיים, מה היית מייעץ לי וכו’ ובכל שאלה שכזו אני עוצרת, מחייכת ונותנת לעצמי תשובה בשכנוע עצמי שזה אתה מלמעלה אומר לי , מייעץ ומכוון כפי שעשית בחייך.
אני לוקחת נשימה ארוכה בכל פעם שדמעה בעיני וזה קורה לא מעט. מנסה להגיד לעצמי שממש לא כדאי שאבכה כי בטח אתה אומר לי שזה רק מכביד ולא לעניין.
כזה היית, רק דואג לכולם שיהיה להם טוב, בלי להכביד ולהקשות.
זיו, אני מקווה שאמשיך להיות אופטימית כי אני באמת באמת מנסה אבל זה לא פשוט. .
תמונתך תלויה לי על המקרר ובכל פעם שאני חשה עצב או ייאוש אני מביטה בה ושואבת כוחות. אומרת לעצמי שזה מה שהיית רוצה, שאמשיך בחיי . . .
יום הזכרון מגיע אח יקר. תהיה בטוח שאני זוכרת אותך כל שניה, דקה, שעה ואין יום שחולף בלי שמשהו בו יזכיר לי אותך, שיר ברדיו, סדרה בטלויזיה וכו’.
השבוע נפגשתי עם החברים שלך . בשבילם זה עוד מפגש חברי אבל בשבילי זה להרגיש אותך מחדש. אני ממש מתרגשת כל פעם שנפגשת אותם, חוזרת הביתה ואומרת לעצמי שכמו כל החלטה טובה שעשית בחייך, גם חברים ידעת לבחור. העברנו זכרונות מהחטיבה ושדיברנו עליך העלנו חיוך רחב, כזה שאתה היית נוהג לחייך . .
לא ארבה במילים כי אתה בטח עכשיו קורא ושומע אותי ואומר לי , חלאס, דיי, אבל אני חייבת להגיד
לך שאני אוהבת אותך. לפני שנהרגת לא הספקתי לצערי וקצת קשה לי לסלוח לעצמי על זה.

תודה אח יקר שלי על הכל , על מי שהיית ועל מי שאתה.
אוהבת תמיד, אחותך מיכל

יום רודף יום, שבתות, חגים ועבורך הזמן עצר מלכת.