בפרשת “וארא” נשמעת נאקת בני ישראל “אשר מצרים מעבדיםאתו”.על רקע העול הכבד נשמעים פעמי גאולה בארבעה לשונות-והוצאתי, וגאלתי, ולקחתי והבאתי. משה ואהרון הם השליחים, “מבשרי הציונות”, אך העם שקוע בצרותיו ואינו שומע את הבשורה “מקצר רוח ומעבודה קשה”. ערב גאולה נמנים ראשי בתי האבות לבני ישראל. משה ואהרון לבדם “הם המדברים אל פרעה”, הם הדוברים המוליכים אל המדבר, שהוא מקום לדוברים-למנהיגים. מנגד עומד מנהיג מצרי-“כבד לב פרעה , מאן לשלח העם”. פרעה עומד אל מול מכות הטבע וליבו כבד. מלתעות המטה , שהיה לתנין טורף, אינן מרככות את ליבו. מכות הטבע הפוגעות בעורק החיים החיוני, היאור, אינן מצליחות את קשיות עורפו. הדם והצפרדע,הכינים והערוב, השחין והברד , הן מכות טבע , אשר זומנו בדרך נס , לכדי סדרת תוכחה. על אף המכות “ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל”. בהפטרת השבת [יחזקאל כ”ט 6] שבה מצרים להיות “משענת קנה [רצוץ] לבית ישראל”. שוב באה מכה על עורק החיים המרכזי של מצרים “לכן הנני אליך ואל יאריך, ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חרב ושממה…” [יחזקאל כ”ט 10]. גם כאן מאיים “התנים הגדול הרובץ בתוך יאריו”. היאור כמקור חיים, והתנין כאיום מוחשי, הם סמליה של ארץ הנילוס. [פרשה ארץ ישראלית, כהן מאיר].