זיו בלאלי ז"ל, נהרג במלחמת לבנון השניה בעת שירות מילואים. זיו, צעיר, חסון ואהוב בנם של אלי ועליזה נולד בספטמבר 1977,
אח בכור למיכל.
זיו גדל והתחנך בכפר סבא: למד בבית-הספר היסודי "יצחק שדה", המשיך לחטיבת-הביניים "שז"ר" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "הרצוג", שם למד במגמת מזרחנות. זיו אהב מאוד ספורט, בעיקר כדורסל, והיה חובב דיג וים מושבע.
בפברואר 1996 התגייס זיו לצה"ל ואותר ליחידה 8200 – יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין. הוא עבר קורס מש"קי לוגיסטיקה והוצב לחטיבה 35 בגדוד 101.
לאחר שחרורו החל זיו לעבוד בשירות הביטחון הכללי תוך שהוא משלב לימודים לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. במקביל, למד בקורס רכש ולוגיסטיקה באוניברסיטת בר-אילן. בהמשך, החל לעבוד בחברת "ברק – 013".
זיו סיים את הליכי המיון לגיוס למשטרת ישראל כטכנאי זיהוי פלילי, סיים את לימודי המזרחנות באוניברסיטה ועמד בפתחה של תקופה חדשה. הוא היה בחור יפה-תואר, חסון וגבה קומה, תמיד מוכן לתת ולעזור ללא כל ציפייה לתמורה או תגמול. היה בו השילוב הנדיר של גוף בריא, נשמה טהורה ולב זהב. אכפתי, אוהב ונאהב על ידי כולם, בעל שמחת חיים וחיוך ענק שאפיין אותו כל כך.
בעת מלחמת לבנון השנייה גויס זיו לשלשירות מילואים והצטרף ליחידתו – חטיבת הצנחנים הצפונית, שם שימש כמש"ק לוגיסטיקה. בליל ה-5.8.2006 הועברה יחידתו מן המפקדה אל גבול הצפון למטרת חידוש הספקה וציוד. בהגיעם למקום היעד חיפשו זיו וחבריו ליחידה מקום מוצל לנוח בו עד אשר תתקבל הפקודה להיכנס אל תוך לבנון עם ההספקה והציוד.
את המקום המוצל מצאו חברי היחידה תחת עץ בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי. במקום זה, באוגוסט 2006, מצא אותם טיל קטיושה שירה החיזבאללה אשר פגע בהם פגיעה ישירה.
זיו נהרג במקום; עמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ’ וסמל גריגורי אהרונוב.
זיו היה בן עשרים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל.
על קברו נחקקו המילים: "…כי אנחנו רואים אותך כל הזמן וכך זה גם יהיה, אוהבים אהבה גדולה…".
משפחתו כותבת לו לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל:
זיו שלנו,
שבע שנים ושבעה חודשים מאז שנלקחת מאתנו . . .
שבע שנים ושבעה חודשים של שאלות שאין להן מענה : למה? איך? מה היה קורה לו . . .?
שבע שנים ושבעה חודשים של כאב שאינו מרפה ורק הולך ומתעצם.
ואין יום שעובר מבלי שנזכיר אותך, נדבר עליך, נביט בתמונתך . . .
הנה עוד יום זיכרון קרב, אין מילה אחרת לתאר יום זה חוץ ממפחיד!
לא להאמין שעוד שנה חלפה, עברה ושוב נעמוד מול קברך בצער עמוק נשמע את קריאות הקדיש ואל מלא רחמים ונרגיש שסכין מחוררת לנו את הבטן ופותחת את הפצעים מחדש.
אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל אנחנו מבינים שזו קלישאה ולא מעבר. השנים חולפות אבל עבורך הזמן עצר מלכת. אנחנו מנסים להמשיך בשגרת חיינו כמה שניתן אך זה לא פשוט בשגרת היום יום ובמיוחד בשבתות ובחגים. אנחנו מספרים בגאווה ומדברים עליך עם כל מי שהכיר אותך וגם עם מי שלא ודואגים להראות את תמונתך לכל מי שנקרא בדרכנו.
זיו, הבטחנו שנמשיך לחיות ולחייך, כי זה מה שאתה היית רוצה. יש לנו מפעל הנצחה גדול לזכרך שהפך להיות מפעל חיינו ונותן לנו מעט אוויר לנשימה.
חוה אלברשטיין כתבה בשירה :
"כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו" . . .
משהו, מת בנו אבל אתה תישאר בליבנו לעד. אוהבים אותך וכל כך כל מתגעגעים. . .
אבא, אמא ומיכל
