"אל ערבת מואב אשר על ירדן ירחו" [במדבר ל"א 12]. ספר במדבר מסתיים באיזכור "ערבות מואב", כתחנה אחרונה של ישראל במדבר, על סף הארץ המובטחת. הרי מואב משתרעים מגבול אדום בדרום , ועד נחל ארנון בצפון [במדבר כ"א 21-31]. בשטח זה,על שפתו המזרחית של ים המלח, אין שטח מישורי הנחשב כערבה.

בפרק כא 26 מודגש "מלך האמרי…נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן". בעבר השתרעה ארץ מואב צפונה עד נחל חשבון ,או אף עד היבוק, וכללה את עבר הירדן התחתון.

היוצא מכך הוא שערבות מואב היו מקבילות לערבות יריחו ,מעברו השני של הירדן. כיבוש מואב על ידי האמורי איפשר לבני ישראל לכבוש ולרשת את האזור שמצפון לנחל ארנון, שטח זה כונה אחר כך "ארץ בני עמון".

כיום מכונה רמת עבר הירדן בשם : הרי מואב. זהו האזור שעמד במרכז המחלוקת בין יפתח הגלעדי ובין בני עמון [שופטים י"א 14-28]. לערבות מואב נועד התפקיד של הכנת העם לכיבוש הארץ.

כאן הם חנו והיוו "תפאורה" לפרשת בלעם-קללות שהפכו לברכות "מה טובו אהליך יעקב". מכאן יצאו לנקמת ה’ במדיין,ולכאן הובא השלל. במקום זה עלה משה אל הר נבו , ובני ישראל ביכו את מותו במשך 30 יום. כאן מנחיל משה לבני ישראל את מצוות הארץ ,ואת סדרי ההתנחלות. ערבות מואב היו ה"מסננת" האחרונה לפני הכניסה לארץ ישראל. מלכתחילה אמורה היתה קדש ברנע לשמש כשער העלייה לארץ ישראל, אך משחטאו , נדחתה הכניסה ב- 39 שנים , וערבות מואב הם שהפכו לנקודת הזינוק לכיוון הארץ.