בהפטרת מנחה של יום הכיפורים, נקראת נבואת יונה על חורבנה של נינוה.לאחר שלא נתגשמה נבואתו יוצא הנביא אל מחוץ לעיר:"וימן ה’ אלוקים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו, להציל לו מרעתו וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה.וימן האלוקים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון וייבש…"[יונה ד’ 6-7].

יונה בורח לתרשיש, על מנת להימנע מנבואת הזעם.הנביא נקלע לים סוער.נבלע על ידי דג גדול ונאלץ לשוב אל נינוה העיר הגדולה.הקיקיון היה לסמל:"ויאמר ה’ אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד,ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה?,,,".אומרת המשוררת זלדה:"תנו רבנן-ביום הכיפורים קורין "אחרי מות"..ובמנחה מפטירין ביונה"{בבלי,מגילה לא].

תמהה אני כי שני אנשי החללית לא ראו על פני הישימון הזגוגי של הלבנה את צילו של הנביא יונה.כי רק לב שנטש את העולם שמח כך לידידות של הקיקיון.רק לב שרוי בישימון מאושר באורח כזה בחיבה האילמת של עלים ומבקש למות כאשר מתים צמחים אשר לא זרע.יונה הנביא אמר שדרכו של אלוקים מלאה בריחות בתוך מים זועמים יבקש עליך רחמים ועל כל הטובעים".[פרשה ארץ ישראלית]