אווה שרם, 20, הבוגרת מבין שלוש אחיות צעירות, אחת בת 18 והשנייה בת 10. אביה וטרינר, ואמה מורה לפסיכומטרי בספרדית. אביה נולד בארה”ב ולאחר מכן חזר לוונצואלה עם משפחתו, ואמה צרפתייה, שרוב משפחתה גרה בוונצואלה ולכן הם חזרו לשם בחזרה
"חיינו בקהילה היהודית כל הזמן, ולמדתי בבית הספר היהודי. לפני בערך 20 שנים, היו בקהילה כ-18,000 יהודים, אבל בעקבות עלייתו הוגו צ’וואס, ראש הממשלה שמת בשנה שעברה, הלכו ועלו מקרים רבים של פגיעה ביהודים על רקע אנטישמי. כך יצא שעכשיו יש בקהילה פחות מ-8,000 יהודים", היא מספרת אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה החליטו לעזוב. "גרנו בעיר הבירה של וונצואלה, קראקס, ומדובר באזור מסוכן מאד. אי אפשר ללכת ברגל ברחוב. מסוכן שם לכולם, אבל אין ספק שליהודים היה מסוכן מעט יותר. אני זוכרת גם אירועים שהתקיימו על רקע אנטישמי, לדוגמא זריקת רימוני עשן לבית הספר. לכן ההורים החליטו לעזוב את וונצואלה ולעלות ארצה, למקום שיהיה בטוח יותר ונוכל לגדול בו בשקט".

המשפחה עזבה בשנת 2010, בדיוק ביום בו חגגה שרם יום הולדת 16. "המעבר היה לי מאד קשה בהתחלה. זה היה באמצע הלימודים, ופשוט עזבתי את הכל מאוחר. הייתי צריכה ללמוד שפה חדשה, הכרתי רק את האותיות אבל לא ידעתי באמת לדבר בעברית, ועזבתי את החברים הטובים מאחור. גם רוב בני המשפחה שלי עדיין גרים בוונצואלה".

עוד לפני שעזבה את וונצואלה, תמיד רצתה לעלות ולהתגייס. את צה"ל הכרתי עוד מהימים בהם למדה בבית הספר בוונצואלה. כל שנה היה להם יום מיוחד שנקרא "יום ישראל", באותו היום עברו פעילויות שונות שקישרו אותם לארץ, מלמידה על הארץ ועל ההיסטוריה, ועד פעילויות חווייתיות של הכנת פיתות ופלאפל. "באותו היום, אחת המורות סיפרה לנו שהיא שירתה בצה"ל, ואני זוכרת שהייתי מאד מופתעת. היא סיפרה לנו ששירות של נשים בצה"ל הוא מאד משמעותי וגם בנות יכולות לתרום ולהשפיע".

הגיוס לצה"ל תמיד היה חשוב לה. כשסיימה ללמוד טסה לוונצואלה לחברות "כולן סיימו את הלימודים בתיכון, והתחילו ללמוד באוניברסיטה, ואני בכלל לא הייתי בכיוון הזה. אבל ידעתי שאני רוצה להתגייס, ולא חשבתי פעמים. אני הראשונה שמתגייסת במשפחה, וגם ההורים שלי רצו שאתגייס. הם היו גאים בי מאד, וגם על קורס הקצינים שעברתי. יש לי אפילו כמה חברות שעלו לארץ כדי להתגייס, והיתר מספרות שהן רוצות לעלות גם והן גאות בי על הבחירה הזו".

כשהתגייסה הגיעה לתפקיד מש"קיות מידע, "לא ידעתי מה בדיוק אומר התפקיד, ובכל זאת לא רציתי את זה. עברתי את הקורס, והגעתי לחטיבת גבעתי. במסגרת התפקיד שלי הייתי בשלישות, הצבנו את הלוחמים בגדודים, דאגנו לשיבוץ של כל אחד ואחד מהלוחמים, גם אלו שיצאו לקורס מפקדים, ועזרנו להם להיקלט בחטיבה".

עוד מתחילת הטירונות, אמרו לה שיש לה נתונים לצאת לקצונה. שרם הצעירה סיימה את הקורס ב"מסלול כוכב", מסלול ייחודי לקצונה בשלישות. במסלול, כבר בסיום הטירונות מודיעים באם יש התאמה לקצונה, ומיד יוצאים לקורס קצינים. "לא נהניתי מאד מהתפקיד שלי, כי הרגשתי שיש לי עוד הרבה מה לתרום והמון מה לעשות, ולכן החלטתי לא לוותר ולחפש את הדרך שלי להמשיך ולתת כמה שיותר, וכך החלטתי לצאת לקרוס קצינים".

הקורס היה כיף ומאתגר, שרם הכירה הרבה מאוד חברים חדשים "היינו ביחד במשך חצי שנה. בהתחלה היה לא פשוט וגם בהשלמה היו לא מעט אתגרים, כי צריך לעבור המון מבחנים מקצועיים, לימודים וחומר רב. כולם עברו את כל הדברים ביחד, ממבחני הכושר ועד החומר העיוני. בקורס קצינים יש שבוע שנקרא "שבוע מלחמה", שבוע שבו מתרגלים אירועים גדולים. מיד בסיום שבוע המלחמה, מצאנו את עצמנו במבצע "צוק איתן", והיינו חלק מהמחלמה. הרגשנו אותה וחווינו אותה. במהלך המבצע, היינו חלק מחטיבת המילואים של בה"ד 1,
והשתלבנו ולקחנו חלק מלא ופעיל. אנחנו היינו אחראים על כל הזימון של לוחמי המילואים, של הכלים והציוד שלהם, היינו אחראים על הקליטה של כולם. לקחו אותנו גם לשטחי כינוס, ולשטחים קרובים לאזור הרצועה. היינו אחראים על התחמושת הציוד והמילואימניקים שהגיעו מהבית. ראינו את כל התרומות שהגיעו והדברים שהלוחמים קיבלו. מעולם לא ראיתי כמויות כל כך גדולות של דברים כאלה. זה משהו שקורה רק כאן בישראל וזה לא היה קורה בשום מקום אחר. אחרי הכל, היה גיוס מילואים מאד גדול במבצע, לא רק של בה"ד 1, אלא של כלל הצבא. מעבר לזה, היינו חלק מהחמ"ל המבצעי בצוק איתן, זו הייתה חוויה מדהימה. היינו קרובים לעזה, ראינו את הכל ושמענו את הכל. ההתנהלות של החמ"ל הייתה מדהימה".

חשוב לומר שבתחילה שרם כלל לא רצתה להתגייס לתפקיד "למרות שיש בנות שמאד נהנות ממנו, ובכל זאת התגייסתי וביצעתי אותו באהבה, והחלטתי שאני רוצה לתרום עוד, לתת מעצמי יותר ולא להתייאש, וכך החלטתי לצאת לקצונה. לקחתי מהתפקיד הקודם שלי רק את הדברים הטובים, והיום אני מגיעה למקום שיש לי בו המון אחריות".