מניסיון של שנים אני יודעת שלעשות את הדבר הנכון מרגיש נפלא, אבל לעשות את הדבר הנכון אחרי שבדקת מהו המחיר האישי והחלטת לשלם אותו, (או לא), מרגיש נפלא פי מיליון
יש לי עכבר בבית
אני מניחה שאין מדובר בחדשות מרעישות במיוחד אבל העכבר הזה הוא יוצא דופן, לפחות עבורי.
אני גרה בבניין דירות, הדירה שלי היא בקומה השנייה. אין לי מושג אין הוא הגיע אליי אבל הוא כאן ולפי כל הסימנים, הוא כאן כדי להישאר. העכבר שלי גר איתי כבר ארבעה חודשים.
רגע, שנייה, לפני שתצקצקו בלשונכם תנו לי להסביר. אני שונאת את הנוכחות שלו. אפילו הילדים שלי החושבים שהוא חמוד באופן מיוחד היו מעדיפים שהוא ילך, התחושה שהוא מסתובב בבית מטייל על הדברים שלי לא נעימה לי וזאת בלשון המעטה. אני מוצאת את הסימנים שלו ולומדת היכן הם המקומות האוהבים עליו, זה מגעיל אותי. לפני שאני נכנסת הביתה אני דואגת לעשות רעש כדי שיחזור למקום המסתור שלו וכשאני נמצאת לבד בבית עסוקה בעיניני אני מתפללת שלא יבחר לעשות את אחד מהטיולים שלו ואני אזכה לראות אותו מתרוצץ באימה מקיר לקיר.
ארבעה חודשים הם המון זמן, זמן שהיה עבורי התבוננות על התהליך שעברתי עם העכבר שלי וההבנה שההתנהלות הזו שלי מתקיימת גם בחיים.
אחרי שחלפה ההפתעה הראשונית התחלתי לחשוב על דרך לתפוס אותו. היה לי ברור שאשתמש אך ורק באמצעים הומניים, כאלו שיעזרו לי ללכוד אותו חי כדי שאוכל לשחרר אותו.
אז קניתי ארבע מלכודות כאלו מהסוג הנחמד ולאחר מחקר מעמיק למדתי שעכברים בניגוד לכל האמונות אוהבים דווקא נקניק ולא גבינה, אז ניסיתי. ברשימת הקניות שלי היה סעיף חדש, סעיף עכבר. קניתי לו קבנוס ופסטרמה אפילו סלמי ניסיתי וכלום לא עבד. העכבר שלי סרב לאכול את הפיתיון. אמרו לי לשטוף את המלכודות ולא לגעת בהן או באוכל בידיים חשופות אז שמתי כפפות והתחלתי הכל מהתחלה. אפילו שמתי לו נקניק וגבינה צהובה ביחד, בתקווה שהוא לא עכבר כשר אך המלכודות נשארו ריקות וקול הכרסומים הנמרצים שלו והקקי הקטן שהשאיר פזור ברחבי הבית הטריפו אותי.
מסביבי כולם גיחכו. את חיה בסרט אמרו לי, אין מצב שהוא יכנס למלכודות שלך, הוא חכם מידי.
חשבתי לעצמי, עכברים חיים בממוצע שנתיים אז אולי פשוט נעביר ביחד את הזמן הזה עד שימות אצלי בבית בשיבה טובה?
התחלתי לחשוב על משמעות העכבר בחיים שלי. שאלתי את עצמי עד איזה גבול אני שמה את האחר לפני טובתי שלי? ואולי בעצם מלכדת דבק היא דווקא כן רעיון בר ביצוע עבורי?
אין מצב, יש אנשים שמסוגלים אני לא. אני טובה מידי, רגישה מידי, לא מסוגלת.
באחת השיחות שלי עם אנשים על הנושא אמרה לי מישהי, חתול, קחי חתול.
שתקתי לרגע ואז אמרתי וואלה, רעיון גאוני, אקח חתול.
אבל גם אז העכבר ימות אמרה מישהי אחרת.
פתאום קלטתי, טובה מידי, רגישה מידי, בתחת שלי. על מי לעזאזל אני עובדת? צבועה מידי, זה מה שזה. כל עוד מישהו אחר עושה עבורי את העבודה השחורה אני סבבה עם זה. אני לא באמת מוכנה לקחת אחריות על הבחירה שלי ולהתמודד עם המשמעות שלה אלא רק רוצה את היחצנות של הנשמה הטובה שלא מסוגלת לפגוע בזבוב. החיים של העכבר לא באמת מעניינים אותי אלא רק ההקרנה שלהם עליי.
שיקפוץ לי העכבר חשבתי וקניתי מדבקות דבק. החלטתי להתמודד עם ההשלכות של הבחירה שלי.
בחנות סיפר לי המוכר שמה שעכברים הכי אוהבים זה במבה. תפזרי על אמצע המגש במבה והוא בטוח ידבק. אז קניתי במבה אבל במקום לשים במלכודת הדבק החלטתי לתת לו עוד צ’אנס אחד אחרון ולשים את הבמבה במלכדת השומרת עליו בחיים. בלילה לפני שהלכתי לישון ביקשתי ממנו שיעזור לי לעשות את הדבר הנכון כי אני כבר לגמרי שלמה עם לעשות את הדבר הלא נכון (מבחינתו לפחות).
כשקמתי בבוקר שמעתי רחש מכיוון אחת המלכודת, ניגשתי אליה והדלת הקטנה שלה הייתה סגורה.
אני לא מאמינה, העכבר שלי שמע אותי ונכנס אל המלכודת (טוב נו בסדר, עכברים כנראה באמת אוהבים במבה). שמתי את המלכדת בשקית ונסעתי לבית של ה לשעבר שלי. שבע וחצי בבוקר יצאנו כולנו לשדה בקצה הרחוב, מיכאל פתח את הדלת הקטנה והעכבר שלנו קפץ החוצה והחל מנתר כמו צפרדע משאיר אותנו מאחור מאושרים על כי זכינו לעשות את הדבר הנכון.
מניסיון של שנים אני יודעת שלעשות את הדבר הנכון מרגיש נפלא, אבל לעשות את הדבר הנכון אחרי שבדקת מהו המחיר האישי והחלטת לשלם אותו, (או לא), מרגיש נפלא פי מיליון.
לאהוב את עצמך זה תחילתו של רומן הנמשך כל החיים – אוסקר ויילד
שתהיה שבת של שקט
