נראה לי שזה כבר לא סוד גדול שהטור הזה הפך להיות תיעוד של מסע, מסע אותו עברתי ועודני עוברת. פעם הכותב במילותיו חשף מעצמו חלקים ועל ידי כך גרם לקוראים להכיר אותו, היום בפורמטים מסוימים הפכה מערכת יחסים זו הדדית יותר וגם הכותב יכול ללמוד ולהכיר את קוראיו
התגובות שלכם, הלייקים, מעבר לעובדה שהם ליטוף נעים ביותר לאגו שלי מלמדים אותי עליכם, מלמדים אותי עליי. אני כותבת ואתם מגיבים ובעצם נותנים לי משוב כן ואמיתי ואני מתאימה את הדרך בה אני מגישה אליכם את התכנים העוברים בתוכי, בעצם כמו בכל מערכת יחסים בה אתה קשוב לצד השני ולומד אותו. מה הוא אוהב יותר ומה פחות, מה מרגש אותו ולמה הוא נשאר אדיש. אני קשובה אליכם ומהמקום המקשיב הזה למדתי שבכל פעם שכתבתי שיר או סיפור הצלחתי להגיע עליכם עמוק יותר.
הכול זה עניין של ניסוי ותהייה אז השבוע אני כותבת את הטור כסיפור. מנסה, תוהה ומחכה.
כשהייתה ילדה קטנה הכול היה מאוד ברור, היא חשבה שהעובדה שדמיינה את חייה הבוגרים בצורה כל כך חד משמעית וברורה הופכת אותם אמיתיים, משמע כך יתנהלו כשתגדל. לא היה מקום לספק או אפילו סדק קטן לסיכוי שלא יתגשמו כפי שראתה אותם במדויק.
בלילה אהבה להסתכל על השמים ולדמיין איך יראו חייה הבוגרים, סיפרה לעצמה סיפורים שעזרו לה לעבור יום ועוד אחד. היא ידעה מה היא רוצה וגם מה לא. הביטה על הוריה וסימנה בדיוק את המקומות השבורים והבטיחה לעצמה שאצלה הם לא יתקלקלו. זה היה הרצון שלה.
הימים עברו והיא למדה לשרוד את התהפוכות וההפתעות שהחיים זמנו עבורה ולמרות כל השינויים שעברה נשאר רצונה חי ופועם.
השנים חלפו והכל קרה כל כך עוצמתי ושואב עד כי הרצון איבד את מילותיו והפך להיות לתחושה עננית ורכה. תחושה שנתנה לה בטחון.
היא יודעת מה יעשה אותה מאושרת ויום אחד תשיג את כל זה עטוף באריזת מתנה עם סרט ורוד.
רצון של ילדה קטנה שוכבת מתחת לכיפת השמיים.
כדי להצדיק את אמיתות הקלישאה המשומשת והשחוקה הטוענת שאנחנו מתכננים תכניות ואלוהים צוחק, התהפכו עליה חייה כל כך חזק ועוצמתי עד כי לא מצאה מקום לנחמה. הכול היה זר ומנוכר והיא כבר לא ידעה מה היא רוצה אז פנתה אל המקום הסודי שלה, המקום שהיה עבורה סטרילי מכל סערות הנפש ושריטות החיים, כדי שיזכיר לה מה היא אוהבת, שיספר לה על הדברים שיעשו אותה מאושרת.
והוא סיפר.
סיפר לה על אביר עם סוס לבן יפה שהוא חכם ורגיש, וחתיך ומצחיק, כזה שיאהב אותה לנצח, כזה שהיא תאהב לעולמי עולמים, בסיפורים היא והאביר שלה תמיד ישבו מול שקיעה מרהיבה אוחזים זה בידה של זו והילדים היפים שלהם משחקים בנחת אחד עם השני או הולכים להשכיב את עצמם לישון בשבע ושלושים כי הם מבינים עד כמה חשוב בגילם לישון. בסיפורים שלה היא קמה בבוקר רעננה וחייכנית, לובשת חליפה מהממת של ארמני או פראדה ויוצאת למשרה הבכירה שלה בעוד ילדיה מפריחים נשיקות לעברה בדרכם לבית הספר למחוננים בו הם לומדים. בסיפורים שלה הכול נגמר באושר ובעושר עד עצם היום הזה. רצון של ילדה.
המקום הסודי הבטוח שלה בו הפקידה את כל רצונותיה היה ורוד, מתוק ובריח של מסטיק בזוקה והאחראית עליו הייתה ילדה קטנה.
הרצון שלה עליו סמכה כל כך עד כי נתנה לו להיות מחלקה עצמאית בתוכה, היה לא יותר מרצון רך של ילדה והוא זה שנתן לה תחושת בטחון וביקש תסמכי עליי אני אנחה אותך אל עבר האושר.
פתאום הבינה שמעולם לא עשתה את רצונה ולא מתוך ויתור או חולשה אלא פשוט כי לא ידעה מהו. כל כולה הפכה אישה ורק רצונה נשאר קטן ותקוע כמו זיכרון מצהיב בספר זיכרונות.
הרגע הראשון היה עצוב, אחר כך הוא הפך מפחיד, אז היא נתנה לתחושות לשטוף אותה עד בואה של ההבנה.
שנים שהיא מסתובבת בתחושה שהיא רוצה להיות מאושרת שזו מטרת חייה הנעלה ביותר, אבל כשבגרה מעולם לא עצרה לקרוא לדברים בשמם, לגעת בהם, לפרוט אותם לפרוטות קטנות מהן מורכב האושר שלה. האושר הפרטי והאישי שלה, זה שאינו דומה לאף אושר אחר, רק לשלה.
היא הבינה שהגיע הזמן להוציא ולאורר את הרצון הישן, המתוק, התמים ולהכיר לו את האישה שהיא היום. האישה, האמא, המאהבת המפוכחת שהיא היום.
הגיע גם יומו של הרצון להתבגר והיא תסביר לו שלמרות שהיא כבר לא מאמינה באבירים מושלמים ונסיכות שבריריות היא כן יודעת שאם ביחד יתחברו אל האמת החכמה האישית, המתקיימת בה ובו יוכלו להפוך להיות הבוס של חיים שלמים. חיים נפלאים.
אם רק תספר לו במדויק מי היא ומה היא אוהבת, אם יחזרו לעבוד בשיתוף פעולה נקי מזיופים אז הכול אפשרי.
היום היא יודעת. מכירה ויודעת מהו רצונה. הוא כתוב למולה שחור על גביי לבן והוא מורכב ממילים וצבעים וריחות ואפילו חיבוקים של אחרי וכל בוקר כשהיא קמה מהמיטה היא מביטה אל רצונה מחייכת אליו ויודעת שגם היום תעשה עוד צעד לקראתו.
אם תרצו אין זו אגדה…ואילו לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ויוסיף להיות אגדה – בנימין זאב הרצל
שנזכה לעשות (ולעסות), את רצוננו
שתהיה שבת של הקשבה
