מדוע זה כל-כך ממכר להתלונן ולקטר ומה יוצא לנו מזה? מתלוננים ומקטרים כמעט על כל דבר. ולא שאין על מה… אבל…

יש לבני האדם, מן נטייה כזו, שלא להיות מרוצים. “זה לא פייר”, יודע לומר כל ילד קטן, כל אימת שהדברים אינם משביעים את רצונו. מהו “פייר” אם כן? האם נוכל לחוש שבעי רצון אי פעם?

הרי מעצם היותנו חיים בחברה, עלינו לקחת בחשבון גם רצונות וצרכים של אחרים, מה שבאופן אוטומטי יוצר מצב בו לא תמיד רצונותינו וצרכינו שלנו, יעמדו בראש סדר העדיפויות. האם מצב זה הוא “לא פייר”??

אני מאזינה רבות לתוכניות מלל ברדיו ובטלוויזיה (אפילו קצת מכורה…), בהן נוהגים לנתח כל התרחשות קטנה כגדולה, על כל היבטיה ועם כל מי ומה שיש לו נגיעה בדבר. שוב ושוב אני נדהמת לראות כיצד אין גבול לניסיונות הנואשים של המראיינים לחלץ מן הראיונות סיבות, שיוכלו להצדיק תלונה, קיטור, או האשמה, בסופה של השיחה.

לכולנו יש אינסוף דוגמאות למקרים ומצבים הצדיקים תלונות, ואפילו תלונות קשות. אך, האם ניתן מדי פעם פשוט לוותר על החיפוש הקבוע אחר סיבות להתלונן ולקטר?

למשל, לקראת הסערה שהגיעה לארצנו, ללמדנו מעט חורף מהו, נערכו כוחות החרום, חברת החשמל וגופים אחרים, בהתאם ללקחים שנלמדו מהסערה בשנה שעברה.

אך מה לעשות, מזג-האוויר ‘משום מה’ אינו נתון לשליטתנו ובחר להגיע בעצמה פחותה מזו שלה התכוננו. אמנם, כבישים מסויימים בכל-זאת נסגרו לפרקי זמן שונים (ובהתאם לתנאי הבטיחות הנדרשים) וכן, היו לא מעט בתי אב שהחשמל בהם הופסק ופה ושם נגרמה אי נוחות לתושבים. אך הכל טופל במהירות האפשרית ובאחריות המירבית ולכאורה, הכל בסדר.
אך אם הכל בסדר, על מה נתלונן?

יש על מה! הידד! נתלונן על כך שההיערכות היתה אחראית מדי. “תגובה פוסט-טראומטית” נהנים המראיינים לומר. מה שנחשב בסדר ונכון, כמו למשל סגירת כביש בגלל סיכוני החלקה וכד’, יהפוך סיבה לקיטור. הרי לא ירד שלג כבד ולכן, סגירת הכביש היא לא יותר מתגובת פאניקה של המשטרה. העיקר שאפשר יהיה להתלונן.

למרבה הצער, תלונות וקיטורים זהו המצב הפרטי של רבים מאתנו. אנחנו מתקשים להביט על החלק המואר של החיים ושל ההתרחשויות סביבנו. מבחינים היטב ומייד מה לא בסדר, מה ניתן לשפר ומה אנחנו בטוח היינו עושים לו היינו במקום…

באופן מפתיע, ברוב המקרים הסיבות שמעוררות את שרירי התלונה והקיטור שלנו, בולטות לעינינו הרבה יותר מאלו המפעילות את שרירי הפירגון.

מאז ילדותנו הרכה ביותר אנו שומעים (ואחר-כך, כהורים, גם משמיעים) הארות והערות על כל אותם מקומות בהם אנו, או אחרים, לא עומדים בציפיות. אנחנו חשופים לביקורת ולשיפוט בעיקר על התוצאות של מעשינו ולא על הדרך שעשינו ועל המאמץ והאומץ שהשקענו בה.

אנחנו מפנימים את הרעיון של ביקורת ושיפוט והופכים אותו לשלנו וכך, במשך חיינו אנו לא זקוקים להורים ולמורים שיבקרו אותנו. אנחנו עושים זאת לעצמנו ולאחרים סביבנו.

עצרו לרגע והפעילו את הסורק על ארכיון התגובות שלכם בשבוע האחרון. כמה מהן נמצאות בקטגוריה של “מצדיקים תלונה ו/או קיטור”? על כמה מההתנהגויות של האנשים סביבכם, או של עצמכם הבעתם מחאה? קיטרתם?

בואו נודה: יש משהו נעים ומענג בלבוא בתלונה, או בלקטר. שאם לא כן, מדוע נרצה להרבות בכך?
כאשר אדם מתלונן, הוא ‘מרוויח’ שלושה דברים: חיזוק לעצמי שלו, שליטה וציות מהסביבה ובמקרים לא מעטים, הצדקה להישאר בעמדת הקורבן.

אדם מתלונן, מבטא בתלונתו ביקורת על הקיים מתוך עמדת ידענות לגבי איך הדברים היו אמורים להיות. פעמים רבות כרוכה בכך גם הצגה של עמדה מוסרית גבוהה וראייה חברתית המספקות לאדם עצמו תחושה פנימית של חוזק וערך עצמי (ברוב המקרים האדם עצמו לא יודה בכך). “לולא הייתי יודע טוב יותר מה נכון ומוסרי לעשות, הרי שלא הייתי מתלונן”…

לא פעם, תלונות וקיטורים מספקים למתלונן עמדת כוח ושליטה ובעזרתם הוא משיג ציות ושינוי התנהגות מצד הזולת. אין אדם שאוהב או נהנה מכך שיש לגביו תלונות ואם אינו חזק מספיק בדרכו ובעמדתו, הוא עשוי לבחור לשנות דרכו, בהתאם לרצון המתלונן.

הסיבה השלישית, היא אולי הבעייתית ביותר. ההנאה שאנו מפיקים מעמדת הקורבן. “עשו לי”, “לקחו לי”, מנעו ממני”, “אף פעם לא יקרה ש…”, “תמיד זה ככה וכלום לא ישתנה” ועוד ביטויי קיטור למיניהם, מספקים באופן פרדוכסלי, את הנכונות שלנו לכך שהמצב יישאר כפי שהוא. הרי מה שקורה, קורה בגלל גורמים מבחוץ ולנו, אין אלא לקטר ולהתלונן.

כאשר אנו תופסים עצמנו כקורבנות של נסיבות, הרי שיש בכך הצדקה מלאה להסתפק בתלונות, במקום לקום ולשנות.
האם כמות האנרגיה שאנו משקיעים בלראות מה לא בסדר, אינה יכולה להיות מופנית לאפיקים אחרים ופרודוקטיביים יותר? למשל, האם לא שווה לראות בכל מצב גם מה כן טוב בו, או באדם ובמעשיו, לבדוק מה אנחנו יכולים להרוויח, ללמוד, או לקדם אפילו מהמצב כמו שהוא.

אולי במצב הזה, שמעורר אותנו להתלונן ולקטר טמונה הזדמנות למשהו חדש ושונה עבורנו? משהו שאנו עלולים להחמיץ, אם נשקיע את כל כולנו בלראות את הצד האפל שלו ולהאשים בקיומו את העולם ואת מי שרק אפשר.

החיים מלמדים, שלא פעם יש רווח גדול בהיות קורבן. הסביבה מרחמת, מתגייסת ועושה למען ‘הקורבן’ מה שקודם אולי לא היה קורה. אנשים בעלי התנהגות קורבנית מאוד מתקשים לראות כיצד הם מנצלים לא פעם את הסובבים אותם, דרך הוויית הקורבנות שהם מציגים.
קיטורים ותלונות מחלישים אותנו, מקבעים אנרגיות לא טובות סביבנו ומעכבים תנועה. אנחנו יכולים להחליט שלא להרבות בהם. אנחנו יכולים להחליט על גבולות התלונה והקיטור, שמשאירים אותנו עירניים למתרחש סביבנו, ביקורתיים במידה ובעיקר, נכונים לפעול לעשות למען שינוי.

אם נתלונן ונקטר ללא גבולות, נגלוש לצד המלנכולי והכועס של החיים, בו רק נמשיך להיחלש ואולי אף להימאס על-ידי הסובבים אותנו.
אני מוצאת עצמי בשנים האחרונות מתלוננת הרבה פחות מבעבר. לא כי נגמרו לי הסיבות ולא כי יכולתי להבחין בפרטים ובמה שלא בסדר קהתה. פשוט כי בחרתי בכך. בחרתי להמשיך לראות, גם את העוולות, אך להפוך כמה שיותר מהר את תלונותיי וקיטוריי למעשה. לעתים המעשה הוא פשוט לא להעסיק את עצמי במה שאינו ניתן לשינוי ולהתמקד במה שכן.

כשמקטרים ומתלוננים פחות, ההיגיינה של האוויר סביבנו טובה יותר ויש לכך השפעה נהדרת על האינטראקציות שלנו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.

מתנגן בראשי הבית הראשון בשירה של חוה אלברשטיין “הרגל הופך לטבע”. הנה הוא לפניכם. מוזמנים להקשיב לשיר כולו ביוטיוב.
“שמור את נפשי מן ההרגל,

להתלונן הרבה.
זה לא מועיל, זה לא עוזר,
ומתמכרים לזה.
מי שעטוף ומרופד
בכאבים שלו,
הוא נהיה אדיש וקר,
לנעשה סביבו.

הרגל הופך לטבע
וטבע קשה לשנות,
אבל בדרך קבע
יש לנסות.”
 
תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com