כבר כמה ימים שקשה.
אני יושבת מול הצג וכלום. כותבת כמה שורות ומוחקת. עוברת נושא אחר נושא וכל מה שאני כותבת יוצא ג’יפה. המילים לא זורמות ואני לא מצליחה להתחבר. עוד יום ועוד יום, הדד ליין מתקרב ועדיין כלום. אני לא מצליחה לכתוב.
כבר לילה, מאוחר בלילה. מחר אני צריכה להגיש את הטור וכלום לא קורה.
אני לא מוותרת, ממשיכה ומתעקשת, אומרת לעצמי שאסור לי להפסיק, שאני חייבת להכנס למוד של כתיבה מתוך משמעת עצמית ואחריות אך ככול שהזמן עובר והמסך נשאר לבן אני מרגישה גל של חרדה לובש מימדים בתוכי ואני הופכת עילגת ונטולת כל השראה.
הטלפון מצלצל, הבת שלי מבקשת שאבוא לאסוף אותה, אני סוגרת את המחשב, קמה אסירת תודה מהכיסא ונוסעת להביא אותה. באמצע הדרך אני מבינה.
כל כך הרבה פעמים אני מדברת על הקבלה. על המקום הזה היודע להסתכל על המציאות, על הצורה שלה בזמן הווה, על ההימצאות בכאן ועכשיו והנה בשעת האמת אני רחוקה אלפי קילומטרים מהמילים שלי.
אני עוצרת ומתבוננת.
אני מחויבת לטור הזה. אני אוהבת לכתוב אותו. אוהבת את האינטראקציה שלי איתכם, את התהליך אותו אני עוברת בזכותו, בזכותכם. כל שבוע אחרי שאני שולחת את הטור למערכת אני מרגישה התעלות גדולה, כזו שמרגישים בסיום מוצלח של מטלה. נכון זו השקעה גדולה אבל אלו יחסי גומלין ואני באמת אוהבת את הכתיבה. השבוע איך וכמה שלא ניסיתי לא הצלחתי לכתוב משהו שמתקרב לראוי. התסכול הלך וגדל ועדיין לא השכלתי לראות את שיש לפניי, לקבל את היכולות העכשווית שלי עד הרגע בו שחררתי את הדרישה והסכמתי לראות ולקבל את מה שקורה באמת.
זה מתחיל ממקום בריא. אחראי. מוטל עליי לעשות משהו ואני פועלת בהתאם. נכון השבוע לא קל אבל זו בוודאי לא סיבה לוותר, זהו ההבדל בין כישלון להצלחה. אני חדורת מטרה וממשיכה למרות כל הכישלונות אבל, גם כאן יש גבול. מידה אותה עלי לזהות, להבין שאני כבר לא במקום בריא אלא בהכחשה למציאות.
יש הבדל בין להיות חרוצה, עקשנית, פייטרית לבין אחת שנלחמת בתחנות רוח, מסרבת לראות את היכולת שלי או של המציאות ומתעקשת לשנות אותן או אותה.
זה קשה לזהות שאנחנו מציבים דרישה לא רציונלית כאשר היא מתחבאת תחת מעטה של אחריות, מחויבות וחוסר רצון לוותר לעצמי וזאת מתוך פחד שאני עצלנית או חסרת מוטיבציה אבל האמת היא שדווקא ברגעים בהם אני לא רואה את המציאות האמיתית שאינה תלויה בי ומתעקשת להילחם בתחנות רוח התוצאה תהיה, לרוב, מעבר לעובדה שאכלה את כוחותיי, כישלון צורב וקשה הרבה יותר וזאת בגלל הפער העצום שנוצר בין ההשקעה שלי לתוצאה הסופית.
חשבתי על כל הפעמים בהם נלחמתי במקומות בהם הייתי צריכה לשחרר. חשבתי על כל האנשים, מערכות היחסים, עבודות ובערך מיליון מצבי חיים עליהם התעקשתי כשאני מספרת לעצמי כמה אני מדהימה על שאני לא מוותרת כאשר בפועל אני לא יותר מחולת שליטה החושבת שהכול נותן בידי ונמצא תחת שליטתי. כמה תסכול ובזבוז של אנרגיה היו נחסכים.
אז מה אני אומרת?
אני אומרת שהשבוע אני עוצרת מתבוננת ומקבלת אותי ואת היכולות שלי ברגע נתון זה מבלי לכעוס או לשפוט אלא רק מתוך קבלה והבנה שאני הוא המכלול עליו כתבתי שוב ושוב ושלפעמיים אני מבריקה ולפעמים בעלת יכולת ורבלית כשל ילד בכיתה א’ עם דיסלקציה קשה וזה בסדר כי ככה אני בנויה ואין לי בעיה לצעוק לכל העולם ובעיקר לעצמי, שהשבוע אני לא מצליחה לכתוב בשייט וזאת מבלי להרגיש כישלון.
צריך להילחם בכל הכוח, להיות בעשייה ולטרוף את החיים, אך לעיתים צריך להרפות, לשחרר, להבין שכרגע זה גדול עלינו. החוכמה הגדולה היא לדעת להבדיל בין שני המצבים.
איזו הקלה מתקיימת ברגע הזה. כמה אוויר נכנס אליי פנימה בשנייה הזו של ההסכמה, כשאני מוותרת על הרצון לשלוט בתוצאות ורק מסכימה למה שהרגע הזה מביא אליי.
אחרי ימים של מלחמה בעצמי ובמילים מתוך זיהוי של ההבדל בין וויתור לשחרור נולד הטור של השבוע, כי כשמסכימים רק להיות, נולדים דברים חדשים ולא תמיד צפויים.
אין לי מקור
אבל יש לי כנפיים.
אין לי עוגן
אבל יש לי מפרש.
אין לי גבולות
אבל יש לי מידה.
אין לי מפה
אבל יש לי דרך.
אין לי תמיד
אבל יש בי אינסוף.
שנזכה להיות רגישים לעצמנו בכל רגע ורגע.
שתהיה שבת מפתיעה.
