אין כמעט אדם בכפר סבא שלא מכיר את המתנדב הנצחי ברוכי וייס, איש עם טוב לב שלא נגמר, עוזר ומסייע לקהילה באופן פרטני, לעמותות ולכל הפונה אליו. תמיד תמיד ימצא זמן לאוזן קשבת, עזרה או לכל עניין שיתבקש אליו.

בשנה האחרונה חווה את הימים הקשים בחייו. הוא איבד את אמו שנפטרה ובמקביל נאלץ להתמודד עם מחלת הסרטן, הטיפולים הקשים והגילוי הכואב שבשעתו הקשה, החברים שהיו, אינם.

ברוכי וייס קיבל זה לא מכבר אות הוקרה על פעילותו ללא לאות למען הקהילה. 
תקופה לא קלה עוברת על ברוכי וייס. האיש עם הלב הענק והנתינה האינסופית נוסע לטיפולים כימותרפיים תכופים וטיפולים רפואיים נוספים אך על אף ולמרות כל מה שהוא עובר הוא מנסה לשמור על אופטימיות.

נפגשנו איתו השבוע לראיון מיוחד לקראת החג. "לפני כשנה וחצי, חליתי שוב במחלה הקשה, מחלת הסרטן. עברתי בהתחלה את כל הבדיקות ביופסיה, סי טי, אולטרא סאונד ואז התגלתה חומרתה של המחלה", הוא אומר בכאב. 

"מיד אושפזתי בבית חולים מאיר בכפר סבא והחלו לעשות לי בדיקות מאוד קשות, כדי לבדוק את חומרת המחלה. עברתי ואני עובר תקופה מאוד קשה. עברתי הקרנות שהופסקו עקב פגיעה בוושת. הדבר גרם לי לקשיי נשימה וכל מיני תופעות. הובהלתי חזרה לבית החולים למחלקה האנקולוגית. שם החליטו לתת לי כדורים ביולוגיים. לדאבוני הכדורים הביולוגיים רק החמירו את המצב ופגעו לי במקומות נוספים ובין היתר, גרם לי לזיהום. שוב אושפזתי בבית החולים למשך שבועיים. לאחר שחל שיפור במצבי הוחלט שאני צריך לעבור כימותרפיה במחלקה האנקולוגית בבית חולים מאיר" .

לדבריו מדובר בטיפולים קשים מאוד המלווים בתופעות לוואי קשות. למרות כל הקושי מרעיף ברוכי מחמאות על הצוות הרפואי "יש
אחיות וצוות והמתנדבים במחלקה האנקולוגית בבית חולים מאיר שיודעים לחבק את החולה ולתת לו את ההרגשה הטובה, ולשדר שזה לא סוף העולם וניתן להחלים כמו לפני 16 שנה שחליתי בפעם הראשונה". 

"אני עובר תקופה קשה מאוד", הוא אומר "אבל יש אנשים טובים בעיר. חברי מועדון הליונס, אנשים מאוד נחמדים שיודעים
להרים טלפון, לחבק ולשאול ‘מה חסר לך? מה אתה צריך? במה אנו יכולים לעזור לך.?’ גם חברי השולחן העגול של מועצת ארגוני המתנדבים בראשותו של ירון גולדמן וכל חברי הוועדה, הרימו טלפון ושאלו ‘האם יש משהו שאנו יכולים לעזור לך ?’, השבתי להם מספיק שמרימים טלפון ושואלים בשלומי". 

"אני יושב בבית, בין ארבע קירות ומסתכל שמאלה וימינה ואני לבד.  זה קשה מאוד, אני יושב מידי פעם בבית קפה , יש 
לפעמים פרלמנט, זה עושה לי קצת טוב" .

הדבר שהכי כואב לברוכי, אלו האנשים ששכחו, אלה שהיו קרובים, או כך חשב לפחות, שלא מתקשרים ולא מתעניינים "זה עושה לי לא טוב, אבל אומרים לי חברים וידידים העיקר הבריאות וכל השאר יהיה בסדר. הכי כואב לי שאנשים שכחו. אני חושב שאנשים שיודעים שאדם נמצא במצב קשה, בבעיה, ראוי היה שיתעניינו, ירימו טלפון, ישאלו לשלומו".

לפני כשנה איבדו ברוכי וייס ואחיו ג’קי  את אמם עדלה יעקובוביץ, אליה היו קשורים מאוד וסעדו אותה עד לרגעיה האחרונים.

למרות הכל ממשיך ברוכי להתנדב ולתרום לקהילה ולנזקקים כמו שעשה מאז ומתמיד במשך שנים ארוכות, אך בניגוד לעבר כאשר התנדב במספר עמותות. "יש לי כמה משפחות, שאני בקשר אתם. העברתי לעמותה את השמות שידאגו להם וימלאו את המקום שלי". 

"תמיד אמשיך ואסייע כל עוד מתאפשר לי, כך חונכתי. אני מקווה שהכל יעבור בעזרת השם וביום ראשון אני מקווה שתוצאות הסיטי שעשיתי יראו תוצאות טובות יותר. אני בן אדם אופטימי ומאמין. נקווה לטוב".