“אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ ,מן הבהמה ,מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם”[ויקרא א’ 2]. פרשת “ויקרא” מוקדשת לסוגי הקרבנות, עיתויין והקרבתן כגילוי נשגב לעבודת ה’. ההנחיות שבספר “ויקרא” ניתנו באוהל מועד , אך נועדו לביצוע בבית המקדש, שיבנה לאחר ההתנחלות בארץישראל. על המזבח הועלו מן החי ומן הצומח, וגם מינרלים דוממים. הבקר והצאן הם עיקר מזונו של האדם בישראל מן החי והם ראויים ונקשרים למזבח. למחוסרי יכולת ניתנה האפשרות להביא קרבן שלמים מן העוף או מן הצומח. מאפה תנור במחבת ובמרחשת הובאו גם כן. קין והבל הם הראשונים שהביאו קרבנות מן החי[הבל] ומן הצומח[קין]. הדלק הטבעי הדרוש להעלאת הקרבנות ניתן בידי הכהנים. והוא הובא מן הצומח בארץ ישראל, מעצי המערכה. המלח צורף לקרבנות כנציג מובחר מעולם המינרלים של ארץ ישראל. המלח הוא ביטוי לנצחיות הברית שבין הבורא לארץ, על מזבח הארץ. [פרשה ארץ ישראלית, כהן שמואל].