מורה כבת 40, המלמדת במשרה מלאה מזה למעלה מעשור, הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (המל”ל) להכיר בצרידותה כמחלת מקצוע.
לדבריה, היא נאלצה להרים את קולה לעוצמות גבוהות מאד, על מנת להשתלט על עשרות ילדים – וכתוצאה מכך לקתה בצרידות כרונית.
המל”ל סירב להכיר בצרידותה כמחלת מקצוע, מפני שלטענתו המורה לא הוכיחה קשר סיבתי בין הצרידות לבין עבודתה, וכי צרידותה נגרמה עוד בטרם החלה לשמש כמורה.
עקב הדחיה, הגישו פרקליטיה, עוה”ד דוד פייל ואושרה קידר, תביעה נגד המל”ל – לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
רופא אף אוזן גרון, ומומחה לכירורגיה של מיתרי הקול אבחנו כי לאישה יבלות על מיתרי הקול, על רקע שימוש מוגזם וממושך בקול. עקב כך, היא אף נאלצה לעבור לעבוד בחצי משרה.
בדיון בתיק, בבית הדין האזורי לעבודה, הוחלט על מינוי מומחה אף- אוזן-גרון חיצוני מטעם בית הדין. מומחה זה קבע חד-משמעית, כי קיים קשר סיבתי של למעלה מ-50% בין עבודתה כמורה – לבין מחלת הצרידות ממנה היא סובלת, הנובעת ממאמץ היתר בשימוש בקול בעת עבודתה.
עוד הוסיף המומחה שמינה בית המשפט, כי על המורה לשקול החלפת מקצוע. בית הדין קיבל את קביעת המומחה, ופסק כי יש להכיר בצרידות האישה ככזו שנגרמה עקב עבודתה. בנוסף, השית כבוד השופט תומר סילורה על המל”ל את הוצאות המשפט של התובעת, בסך 5,000 שקלים.
“מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה, לפיכך אין לראות במחלתך כתאונת עבודה” – כך טענו במוסד לביטוח לאומי במכתב הדחיה לבקשתה של המורה להכיר במחלתה כמחלת מקצוע.
על פי התביעה שהגישה האישה באמצעות עו”ד דוד פייל ואושרה קידר נגד המל”ל, היא עובדת כמורה במשרד החינוך – משרה מלאה בת 24 שעות שבועיות בהוראה פרונטלית. במהלך עבודתה נאלצה לא אחת להרים את קולה לעוצמות גבוהות כדי להשתלט על עשרות הילדים בכיתה.
ב-2012 החלה לסבול מצרידות. רופא אף אוזן גרון אליו הגיעה על מנת לבדוק את הצרידות, אבחן אצלה יבלות במיתרי הקול. נוכח אבחנה זו, נאלצה המורה לעבור לעבוד, לטענתה – בחצי משרה בלבד.
ד”ר יונתן להב, מומחה לכירורגיה של מיתרי הקול והפרעות בבליעה, בדק את האישה במסגרת התביעה, וציין בחוות דעתו כי היבלות בין היתר גורמות לבריחת האוויר, וכי לאישה יבלות על רקע שימוש ממושך ומוגזם בקול.
לדברי עוה”ד פייל, אין מדובר בפגיעה פתאומית, שכן היבלות נוצרו משימוש יומיומי בקולה, במשך 10 שנות עבודתה.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב שהתביעה הגיע לפתחו החליט למנות את פרופ’ דב אמיר מומחה אף אוזן גרון – על מנת שיכריע האם הצרידות נובעת מעבודת המורה או לא. פרופ’ אמיר קבע בחוות דעתו כי קיים קשר סיבתי בסבירות של מעל 50% בין מחלת הצרידות של האישה לבין עבודתה.
“השפעת העבודה כמורה גדולה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים”, ציין פרופ’ אמיר, והוסיף כי צרידותה של המורה נובעת ממאמץ יתר בשימוש בקול בעת עבודתה, ועל כן טוב אם תשקול החלפת מקצוע.
עוד קבע פרופ’ אמיר, כי הצרידות של התובעת עקב עבודתה היא תוצאה של פגיעות זעירות, חוזרות ונשנות, כשכל פגיעה הסבה לה נזק זעיר, עד שהצטברות כל הנזקים הזעירים גרמה לצרידות.
לדבריו, הגרון לא בנוי לדיבור במשך 4-5 שעות ביום מול כיתה של 40 תלמידים, כאשר המורה במתח ורוצה לשלוט על הכיתה, ובמיוחד בחינוך המיוחד או כמחנכת, כפי שעבדה התובעת.
“לא כל המורות נפגעות, זוהי ביולוגיה, לא מתמטיקה”, הוסיף פרופ’ אמיר. “אין שום סיבה אחרת לנזק למיתרי הקול שלה, פרט לדיבור המאומץ. היא אינה מעשנת, ומיקום היבלות מעיד על כך שנוצרו עקב דיבור מאומץ”.
כבוד השופט תומר סילורה שדן במקרה ציין בפסיקתו: “קביעותיו הרפואיות של המומחה שהתמנה עומדות במבחן הסבירות וההגיון, ולא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחה – יועץ רפואי מטעם בית הדין”,
בשל כך, פסק השופט כי דין התביעה להתקבל, יש להכיר במחלת הצרידות של התובעת ככזו שנגרמה עקב עבודתה. בנוסף, פסק השופט כי על המל”ל לשאת בהוצאות המשפט של התובעת, בסך 5,000 שקלים.
לדברי עוה”ד פייל, עתידה המורה להופיע שוב מול ועדת רפואית של המוסד לביטוח לאומי על מנת לקבוע את שיעור נכותה – שישליך על הגמלה אותה היא אמורה לקבל מהמוסד.