נוה גור, לא הצליח להבחר לראשות העיר בהוד השרון, אז הוא מודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים “תושבים, חברות וחברים, אלפי תומכים ופעילי “דרך העיר” היקרים.
בעשר השנים האחרונות התברכתי במאות אנשים שהלכו עמי, בדרך קסומה ומרתקת.
היו בה, בדרך הזו, מהמורות. היו בה רגעים של אכזבות, ואתגרים בימים ובלילות.
אבל היו בה הצלחות מדהימות, רגעים בלתי נשכחים, הישגים ששינו פה בעיר חיים.
אני יודע לומר באחריות מלאה, ששום קבוצה בעיר, לא עשתה את שאנחנו עשינו פה בעשר השנים.
הישגים, קהילות, בתי ספר, מאבקים, אנשים…. עבדנו ועבדנו, כמו משוגעים. בלי לנוח לרגע.
אני חושב שקוראים לזה “שליחות”.
התחלנו קבוצה קטנה של אנשים. סלון ורעיון.
עם עולם מלא בערכים.
עם נחישות, ואמירה ברורה: אנחנו לא נשארים אדישים לסביבה שלנו. לאנשים. לעיר. למדינה.
והפכנו מקבוצה קטנה של אנשים – למשפחה גדולה. לאלפים.
לדרך, ששינתה פה חיים.
אני מרגיש היום, כמו מי שעומד על פסגת הר גבוהה כל כך. נהנה מהאוויר המיוחד הזה שנמצא שם למעלה. זה אוויר שנושמים רק כאלה שהגיעו לשם, למעלה. זה אוויר שנושמים, רק כאלה שהשקיעו מאמצים כבירים, מאמצים אדירים, בכל המסע הזה.
עוד עלייה, עוד מהמורה, עוד מכשול בדרך – ולפעמים, היו רגעים בדרך הזו, של צמא עצום לאוויר הזה. צמא לאוויר הזה שיש… רק כשמגיעים למעלה.
אני עומד על הפסגה הזו. עם יכולת להסתכל על הנוף הזה שיצרנו. על כל הדרך שעברנו, יחד.
אני רואה בה אנשים. ושומע את הקולות. מצליח לחוש צלילים, וריחות.
יש בה חוויות, שרבים סביבי – לוקחים אותן לכל החיים.
יש פה אנשים שלא הכירו מעולם – והפכו לחברי נפש, לשותפים, למשפחה של ממש.
ושם למעלה – אפשר להרגיש את זה. בעצמות.
שם, שם למעלה על הפסגה, אתה יכול לקבל תובנות. פרספקטיבה. את היכולת להבין חלק גדול מן המסע הזה. וגם בשלות ויכולת להבין, שזה מצוין – שלא את הכול אתה מצליח להבין.
ואולי לא תבין לעולם.
אני משקיף בגאווה עצומה על כל השנים הללו. ויוצא מכאן לדרך חדשה. מטייל לטיפוס הבא.
טיפוס לעבר פסגה חדשה. שאינני יודע מה היא, ולאן היא תוביל. אבל יוצא אליה בתקווה גדולה. באמונה עצומה. בתחושה שעשיתי פה שליחות חשובה לעיר הזו, לאנשים רבים.
בתחושה, שאני משאיר אחריי מפתחות של בית, שאלה, הבאים אחריי – מאיר ועדי – יידעו להמשיך אותה היטב.
אני יוצא מכאן עם בקשה גדולה לאלוהים, שיברך כל אחת ואחד מכם, על כל כך הרבה שנתתם מעצמכם, וכל כך הרבה זמן מהזמן שלכם. בלי לבקש דבר. בתשוקה. בשליחות.
הילדים שלכם פעם יבינו לבד. גם שלי.
אני מבקש להודות לכל אחת ואחד מכם.
כי לא יכולתי, לא יכולתי לעמוד על הפסגה הזו בלעדיכם. בלעדי אלה שתמכו. שדחפו. שהאמינו.
קשה לי. קשה לי להסביר במילים מה אתם בשבילי ועבורי.
אני, שזכיתי להתברך מאלוהים, בתכונה הזו לזכור כל פרצוף ופנים, כל חלום מגיל 3 – זוכר כל אדם שפתח לי את הדלת, שלחץ לי את היד, שאירח אותנו בחוג בית, שתמך, ודחף, ועודד, ונתן מעצמו – אני לא אשכח אתכם לעולם.
ועוד יותר – מבקש שאתם, אתם לא תשכחו את מה שעשיתם פה בעצמכם, עבור רבים כל כך.
לא כולם יידעו שזה הייתם אתם – אבל אני אומר לכם – תהיו גאים. זה אתם. שלכם. וממילא לא עשיתם זאת כדי שהם ידעו שזה אתם. אלא כי האמנתם. האמנתם.
ביום שלישי הקרוב הוד השרון תבחר הנהגה חדשה. אני מאחל בכל ליבי, שמי שייבחר להנהיג את העיר הזו – יידע להעניק לאנשים פה את מה שהם כה ראויים לו.
ביום ראשון הקרוב, אודיע על עזיבתי את מועצת העיר. אני לוקח פסק זמן מהפוליטיקה.
אבל נשאר פה בעיר. או במדינה. עם אותו טלפון. צלצלו אליי, הא? מתי שרק תרצו. אני נשאר פה, עם אותה שליחות. וידיעה, שבכל מקום שאלך, אמשיך למצוא את הדרך, להפוך את המדינה הזו שאני כל כך אוהב – לטובה יותר. וגם ידיעה, שאתם תמיד תהיו פה. גם בשבילי. וגם בשביל רבים.
ביום חמישי הקרוב ניפגש בערב מיוחד, לומר תודה. להיפרד.
את השיר “חלומות אחרים” של מאיר בנאי ז”ל, האיש הזה שמלווה אותי כבר שנים, אני שומע ללא הרף בשבוע האחרון:
“לא רוצה להקשיב לקולות, שקוראים לי עכשיו לעצור,
כי הרגע הזה מחכה לי מזמן – הולך בלי לדעת לאן.
זאת הדרך שאני בה נוסע אל חלומות אחרים, זה הקסם שאני בו נוגע והוא אותי מוביל…”
הבית של ריינר.
לא יכולתי לבקש לעצמינו פסגה טובה מזו לסיים את המסע הזה שלנו.
לא יכולתי לבקש לעצמי בית טוב מזה, להתחיל ממנו את המסע הבא שלי”.