מאת: אירית מרק
עו”ד דני אשכנזי הובא ביום שישי למנוחת עולם. יהי זכרו ברוך.
הסיפור האחרון של דני אשכנזי, פורסם בדף הפייסבוק שלו כמו פרשת השבוע שהוציא מדי שבוע באופן מחכים ויוצא דופן הקושר הפרשה לתקופתנו.
בשחרורי משרות סדיר, חשבתי כי ראוי יהיה להציב לי מספר מטרות, פשוטות וברורות, ואכן קבעתי לי ארבע: אבנה לי בית; אשא אשה; אוליד בן; אפרסם ספר.
השנים חלפו. בניתי את הבית. מעשה שטן, הלך הבית. נשאתי אשה. התערבה יוחני בת רטיבי, הלכה האשה. הולדתי בן. כנף סמאל הליטה? הלך הבן למדינות הים, משם, כידוע, אין דרך לתקשר.
לעת עדנה שכחתי בלותי, ונזכרתי במשימה הרביעית. אמנם יהא זה ספר ראשון, אך מי לידי ייתקע כי יבוא לו שני?
על כן תחמתי מסגרת צנועה: מפרעות ת״ח-ת״ט ועד אפוקליפסת ישראל של ימינו. כללתי בה כומר נאצי, איכר יהודי ותוכי מדבר, והולכתים בדרכי אירופה של שנות השלושים. אפשרתי לרומל לנצח את מונטגומרי ולכבוש את ארץ ישראל. הכשלתי את תוכנית ״מצדה על הכרמל״. בניתי קרקס במחנה ריכוז ליד חדרה. אם במציאות הכפויה איני שולט, אברא לי אחת משלי.
פרסמתי. הספר נמכר היטב ממה שציפיתי: כשניים-שלושה עותקים בשנה.
אפילו לתגובה של אחת הקוראות זכיתי:
“…ספר הזוי, מבולגן ומלא בתיאורי מין סוטים ומפורטים שאין שום קשר אמיתי בינם לבין העלילה, נראה פשוט כמו הזדמנות של הסופר לפרוק את היצרים המוזרים שלו על הנייר…”
אין בלבי על המבקרת. הכרתי למי החותם, המטה והפתילים, ואמרתי ״צדקת ממני״.
אסיר תודה אני לה, שלא שלחה ידה בעיקרה של העלילה: נפילתו של חברי ר׳, בתקרית טפשית על אחד מגשרי הירדן, ב-25.1.1968. אני לא הייתי שם. אני לא הייתי שם. הייתי בחופשה. רק למחרת נעץ בי מבט מעמודו הראשון של העתון, מבט שאת פשרו לא הבינותי. וכי אשמתי היא שרץ יחף אל הגשר, לטפל בשני חבריו שכבר גססו שם? כן. וכי אשמתי היא שלא חיכה רגע, כדי שיורידו לצלפים הירדנים את הראש עם האפס-חמש שעל הגג? כן. וכי אשמתי היא שלא חיכה למיסוך עשן שיסתיר אותו? כן.
אני כותב סיפור זה ב- 25.1.2020. 52 שנה חלפו, והוא עדיין מביט בי מתמונתו בעיתון.
אבל לאחרונה מבחין אני בחיוך קל על שפתיו.
פשתה הנוסטלגיה בין חברי לפלוגה.
שאלתי אחד: זוכר את ר’, שנהרג שם, על הגשר? הרהר, הרהר, הרהר. בסוף כנראה נזכר, כי שאל: מה אתו?
אני שואל את עצמי, עניתי לו, בלי להזכיר את החיוך של התמונה, האם, בסופו של עניין, היה לנו כדאי להמשיך? האם בחמישים השנים שחיינו אחריו, השגנו משהו שהוא הפסיד? הוא התבונן בי בתימהון: אבל איך לא? בנינו בתים, נשאנו נשים, הולדנו ילדים. שמעתי שאתה אפילו פרסמת ספר.
כן, עניתי, בלי להזכיר את שאיבדתי, כי זה לא היה העניין. ניסיתי שוב: כן, אבל כש-ר’ נהרג, מה הוא הפסיד? מה קשר את הנשמה שלו לגופו? הורים? אוניברסיטה? תעודת החובש? הכל נכרך לצמה אחת, מהעורף עד החופה, כמו זו שבגללה פותחים מצנח רזרבי. פלא שצרור אחד חתך הכל ושחרר אותו? הוא הביט בי כבמטורף, ולא ענה.
חזרתי על השיחה הזו עם עוד מספר חברים. איש לא הבין.
אבל אני מבין. “אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי”. בלי ספק קל היה לו יותר. כמו לדייג שאבד כל מה שדג הזהב נתן לו, באיבחה אחת, ומצא עצמו יושב בבלואיו מול בקתתו העלובה.
העיקר: אני בדרך. יותר מדי נימים קשרו את נשמתי למה שנראה כמציאות. קריעת כל אחד היתה כאב. אבל השלושה האחרונים יחתכו בקלות.
