סיפורה העצוב של אומה לוי מכפר סבא

כבר תקופה שאני חושבת האם לכתוב את מה שאני הולכת לכתוב עכשיו. ליתר דיוק כבר חמש שנים ואחד עשר חודשים שאני חושבת על זה.

 

מאות תגובות בנושא בקבוצת מאמות כפר סבא

 

הסיפור שלי מתחיל ביוני 2014.
טסתי עם 2 חברות שלי, אחת מהן החברה הכי טובה שלי, החברה הכי הכי טובה שלי. אף פעם לא היו לי הרבה חברות או חברים, אבל איתה הרגשתי שיש לי באמת מישהיא שאני יכולה לסמוך עליה, וידעתי שאני אעשה הכל בשבילה, אהרוג בשבילה אם צריך. כזאת אני כשאני אוהבת, לטוב ולרע.
איך שהגענו לזקינטוס התחברנו עם כמה חברים ישראלים של חברות שלי.
החיים היו יפים כל כך! בבוקר בים עושים ספורט ימי, בערב חוגגים במסיבות מטורפות מכל מה שדמיינו, בלבוש לבן, על אי קטן באמצע הים, יחד עם חברים, מה עוד אפשר לבקש?
באחד הערבים שם ב״זאנטה״, לפני אחת המסיבות המטורפות שעמדה להיות לנו שם באותו הערב, באנו ״לפתוח את הערב״ אצל החברים הישראלים שלנו. אני זוכרת את הכוס ששתיתי עד עכשיו- זאת הייתה וודקה three olives loopy מעורבבת עם משקה אנרגיה. הטעם היה כל כך טעים, שאני לא אשכח אותו- הזכיר לי ארטיק רמזור. אחח איך אהבתי ארטיק רמזור!

אז אחרי הכוס הטעימה שלי, שכמובן לקחתי איתי לדרך ושמרתי שאף אחד לא יתקרב אליה, כי הקול של אבא תמיד היה בראש שלי ״תשמרי על הכוס שלך בת שלי״, ואני? אני מקשיבה לאבא.
הגענו למסיבה! וואוו! איזה אנשים, איזו מוזיקה, איזו אווירה, רקדנו כאילו אין מחר! אני כל כך אוהבת לרקוד, זו מי שאני, אוהבת לרקוד וזה מה שעשיתי. משם כבר הזיכרון שלי התחיל להתרעפל.

את הכמה שעות הבאות בחיים שלי לא זכרתי בבוקר אחרי, גם כמה שנים אחרי. את הכמה שעות האלו מהחיים שלי אני זוכרת ממה שה״חברה הכי טובה שלי״ סיפרה לי בבוקר שאחרי ומפלאשבקים שעלו לי במהלך השנים.

אז נעלמתי להן לשעתיים, שעתיים שלמות שאומה, זו שלפני רגע (ובדרך כלל) הייתה במרכז הרחבה רוקדת ושמחה, נעלמה.
(עד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה הן לא חיפשו אותי, אבל זה כבר סיפור אחר)
לאחר שעתיים כנראה שהן נזכרו, ומצאו אותי בחדר בית המלון של אותם החברים הישראלים החדשים שלי, ממש אלו שנתנו לי את המשקה הכל כך טעים הזה, בטעם ארטיק רמזור. אחח… כמה אהבתי ארטיק רמזור.
אז אחרי שעתיים נמצאתי, בחורה בת 18, בתולה ותמימה, הייתי במיטה של החדר עם שני בנים. לא אחד אלא שניים.
והן נכנסו, הסתכלו על הכל, *וחשבו* שאני נהנית. אז הן הלכו לשבת במרפסת להמשיך בישיבה כי הלילה עוד צעיר, והשאירו אותי שם, במצב הזה, ופשוט התעלמו מזה, כשזה מול העיניים שלהן.

הזכרונות שלי מזמן האונס, התחילו להגיע לאט, מאוד לאט. אם זה בפלשבאק שקפץ לי כשהרמתי תחתונים מהמגירה והם היו אלו שלבשתי כשזה קרה (הם מייד הלכו לפח), אם זה ביום שבת אחד על חוף הים, כשאכלתי ארטיק רמזור ופתאום היה לי עוד פלאשבק- איך המיטה נשברת מתחתי כנראה מכל מה שקרה שם.

את הנסיעה לבית המלון אני זוכרת רק בתור הבחורה שהרסה את הערב והקיאה בלי הפסקה בדרך במונית.

בבוקר שאחרי, ואפילו כמה שנים אחרי, אני לא חושבת שהבנתי מה קרה לי באמת, אבל הבנתי שאני נמצאת עם האנשים הלא נכונים. אנשים שבשבילם הייתי הורגת, הייתי עושה הכל, אבל לא היו שם בשבילי כשהייתי צריכה אותם.
אותם אנשים כבר לא נמצאים אצלי בחיים, אבל אני באמת מאחלת להם חיים טובים ומאושרים.

אז כן, זה קרה לי, לאומה לוי בת 18 מכפר סבא, כשהייתי עם האנשים שהכי לא ציפיתי שזה יקרה לי איתם, או במקום, או בזמן, אבל כאלו הם החיים. אז אחרי חמש שנים ואחד עשר חודשים אני כותבת את כל זה כי הגעתי לסליחה עם עצמי, לסליחה עם העולם, וסליחה לאותם אנשים שהיו אז בחיים שלי.

תהיו ערניים לחיים שלכם, לאנשים שנמצאים בהם, ותזכרו תמיד שאונס הרבה יותר קרוב עליכם ממה שאתם חושבים. זאת לא רק הבחורה בחדשות שניראת כל כל מרוחקת, זאת גם כנראה מישהי שנמצאת אצלכם בפיד, ואתם רואים תמונות שלה מאושרת, כי היא ממשיכה לחיות גם אחרי.

והינה אומה בת ה18 יום לפני שזה קרה, והינה אומה בת 24 , כמעט 6 שנים אחרי, עם חיוך ענק על הפנים.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏פעילויות בחוץ‏ ו‏תקריב‏‏‏‏תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏אנשים עומדים‏‏, ‏‏אוקיינוס‏, ‏‏מים‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏

אומה לוי

שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות