"צלקות הניתוח כבר הספיקו להתאחות אבל יזכירו לי כל הזמן, כמה חשוב לא לוותר גם ברגעים הכי קשים"

שנה אחרי, חי ונושם (אפילו קצת בועט) אז אף פעם אל תאבדו את האמונה!

יולי 2019. אני "חוגג" יום הולדת 41, כשבועיים אחרי שהשמיים נפלו עליי. התרסקו ליתר דיוק והתפזרו לרסיסים קטנים קטנים, שנראה שאיש לא יוכל לחבר לעולם.
ככה זה מרגיש למעשה והרבה יותר גרוע, כשאומרים לך שזה סרטן. משום מקום ובלי שום סימן, מתארים לאדם בריא לחלוטין, שיש לו גוש ענק בריאה שהקרין כבר הלאה, קוראים לו שלב 4 כי הוא שלח גרורותיו לכליה, לאדרנל ומי יודע עוד לאן?
אז ישבתי שם ביום ההולדת שלי, האדם הכי עצוב בעולם. סביבי אהוביי, בני משפחתי, חבוטים גם הם כמוני ומנסים לעודד כשברקע מנגל דולק, מוסיקה איכותית וחיוכים, מלא חיוכים מזוייפים.
"תצחק קצת", אומרים לי. אני מנסה לזייף ולדקות מצליח אבל בלב, עמוק בלב אני נפרד. מזוגתי אהובתי, מאחיותי ומאחי, נפרד מהאחייניות המדהימות שלי, מאמא ואבא, מכל דבר שעשה לי טוב אי פעם, כשסימן שאלה ענק מככב מעל הכל, זהו, זו הפעם האחרונה?
ברקע מהדהדות לי מילותיה של אונקולוגית צעירה. הגעתי אליה חדור מוטיבציה לניצחון, אחרי שקראתי כל אות ופסיק על הסרטן שלי ואחרי נאום של "מה יש לך" שאלתי בשקט, "אז איך מחלימים?! כי אני פה כדי לנצח!"
"אנחנו לא מדברים על החלמה," היא אמרה וחרטה את נשמתי לעולם, "אנחנו מדברים על הארכת חיים ושיפור איכות החיים."
התרסקתי. בבת אחת נשאב ממני כל הכוח שצברתי בלילות וימים ארוכים של למידת החומר. ביקשתי לשכב על מיטת הטיפולים ולדעתי אפילו התעלפתי, כשברקע בני המשפחה שלי כבר מתאבלים, ממש אבל, כולם בוכים וגם אני, בכי היסטרי של טירוף, עם נזלת וריר וכל הסחלה, והייתי בטוח שזהו, "אני הולך למות".
ואז רצף של בדיקות, ואבחונים פרטיים ועוד גרורות, כולל אחת במוח שהזהירו שממנה, ממנה אני עלול ליפול.
ואז הגיע פרופ' ניר פלד. למעשה אני הגעתי אליו אחרי התעקשות של המשפחה המדהימה שלי, כי בעצם כבר הרמתי ידיים. הם כמעט משכו אותי מהשיערות לפגישה איתו וישבתי שם מולו, רגע לפני הכימו הראשון, כועס על כל העולם ואשתו ובעיקר עליו. איך הוא מעז להקטין את המחלה שלי? אמרו לי לא מזמן שהנה אני אוטוטו מת והוא יושב שם "זחוח", כמעט צוחק ובבטחון מטורף מכין אותי לבאות.
בקצרה, הוא אמר שזו מחלה קשה, מפושטת, "אבל אתה צעיר, בריא, חזק, ניתן לה מכה עם כימו ואימונו ויהיה בסדר."
פתאום, משהו השתנה. החלטתי שאני לא מוותר, אולי אפילו רק כדי להוכיח לו שהוא טעה?
יצאתי ממנו מלא מוטיביציה ויצאנו כולנו לדרך ארורה, כזו שלא אאחל גם לאויבים שלי, הגדולים ביותר.
אפשר להגיד שהכימו ריסק לי את הצורה. למעשה בשנה האחרונה אין ולו יום אחד שאינו מלווה בכאב באיבר כזה או אחר, לעיתים אפילו שניים, שלושה, חמישה איברים חולים שלא ברור בכלל במה מטפלים קודם?
נכנסתי למוד של תפילות, דמיון מודרך, מדיטציה, תקראו לזה איך שתרצו אבל מבחינתי, התחננתי לאבא.
ביקשתי מבורא עולם שיירחם עליי. בכיתי לילות כימים כמו שלא בכיתי מעולם, התפללתי שאם זה מה שכתוב לי אז די, שאמות וייגמר הסיפור הזה אבל באותה נשימה הבטחתי, שאם יש לי סיכוי לחיות, אני מוכן לסבול את הכל. הכל מהכל.
וכך היה. כימו כל שלושה שבועות, יחד עם קיטרודה שמכונה "הפלא של חולי הסרטן", למי שמתאים כמובן. הרעל נכנס אל הגוף, הורג את הסרטן אבל בדרך מרגיש כמו הורג גם אותי. אני לא מוותר ואת כל הרע הזה סופגת גם זוגתי שתחיה, סופגים גם בני המשפחה. אחיניות שלי שלא מכבר חגגו לי יום הולדת, מציעות לי עכשיו מים, שמיכה, כרית או שקית חמה. "מתי תבריא?" שואלת הקטנה ואני מתאפק שלא להישבר, מלטף בקושי את ראשה ומתחיל לדמוע, "אל תיהיה עצוב, זה יעבור," אומרת לי ילדה בת 7, "הכל עובר בסוף".
והכימו עושה את שלו. חודשים שאתה "ישן" כמעט בישיבה. כל הגוף כואב. חודשים שאתה מקיא ומשלשל את הנשמה. לילות שלמים של חיבוקים עם האסלה, זו שהפכה לחברה הטובה ביותר שלך, קצת כמו המזרק, שפעם כל כך פחדת ממנו ועכשיו, בכל הזדמנות דוקרים אותך, לוקחים דם ועוד דם, דוקרים שוב ושוב, דוחפים אצבעות, פוערים עיניים, אתה כחומר שבור ביד היוצר אבל תמיד,
תמיד ממשיך להתפלל.
בהתחלה התפללתי שייעלמו הגרורות. ככה יום ולילה, בתפילת שחרית ולפני השינה, מדמיין את המילים האלה שאחרי שלושה טיפולים סוף סוף מגיעות: "אין סימני מחלה בגרורות, קצת במוח אבל כנראה בגלל ההקרנה, הגידול הראשי מצטמק ואתה בדרך".
ככה, כל הזמן בדרך. במעין פינג פונג מסחרר – מצד אחד אונקולוגית עם "פרוטוקול", שבכלל לא מוכנה לשמוע על סיכוי לניתוח ומתעקשת שבשלב 4 לא מנתחים. מצד שני פרופסור פלד, מלאך בדמות אדם ששמו הולך לפניו כמי שסוטה מהפרוטוקול בלשון המעטה, לא שולל כלום ועם סיפורי הצלחה מדהימים.
במאי הבדיקות כבר הראו ש"הכל יציב", אין גרורות פעילות והגידול הראשי הצטמק מאוד, אבל עדיין נראה פעיל.
פרופסור פלד מודיע לי בעיניים בוהקות ובחיוך ענק שזהו, הגיע הזמן לשקול ניתוח, להיכנס ולהוציא את מה שנשאר. האונקולוגית מתעקשת שלא, מבקשת שאכנס לסדרת הקרנות שיטפלו בגידול מבפנים והדילמה, אלוהים ישמור איזו דילמה.
נפגשתי עם שני מנתחים מהבכירים בתחומם בארץ, עם המקרין שכבר תיקן לי את הראש, הקשבתי בקשב רב לאופציות, לסיכונים כמו גם לסיכויים והחלטתי שהולכים לניתוח.
בתחילת יוני הפקדתי את גופי בידיה של הגדולה מכולן, פרופסור יעל רפאלי מסורוקה. לפני שנרדמתי על שולחן הניתוחים אמרתי "שמע ישראל" ודמיינתי את החיוך שלה, את העיניים הטהורות ובעיקר את הבטחון שהשרתה עליי, בדומה לפרופסור פלד.
כמה שעות אחרי ואני כבר בהתאוששות, לחזה שלי מחובר צינור שמנקז את הדם והנוזלים שנותרו בחלל. כאבי תופת שאין מילים לתאר, אותם אני מכנה בספר שלי "כאב של מנצחים" – כאב שבמקביל אליו אני רק אומר תודה, שהגעתי לרגע הזה וזכיתי לחוש את הכאב, שיביא לי עוד ניצחון בדרך.
כשבוע אחרי הגיעו תוצאות הניתוח, שהדהימו את כולנו. פרופסור רפאלי בעצמה התקשרה לספר לי שהגוש שהוציאה, בגודל 3.5 ס"מ, ברובו מת.
"פחות מעשרה אחוזים ממנו היו תאי מחלה פעילים," היא אמרה בהתרגשות ואני מחסיר פעימה, לרגע ממש לא נושם. מי היה מאמין?!

יולי 2020. אני חוגג יום הולדת 42 ולמעשה יוצא לראשונה מהבית אחרי שנה שלמה, ולא לטיפול רפואי או לסיבוב קצר סביב השכונה. זוגתי הגיבורה לקחה אותי למקום שאני הכי אוהב בארץ וכך רק היא ואני צפים בכנרת, שומעים רק את הגלים, את ציוץ הציפורים, ואני חושב, "כמה שהתגעגעתי לזה. תודה אלוהים."

ועכשיו בבית, הגיע זמן התודות.
תודה על שליחי הרפואה המדהימים שנקרו בדרכי, תודה גם על אלה שקצת פחות. תודה ענקית לבני המשפחה שליוו אותי לילות כימים, כל אחת ואחד בדרכו, ובכל כוחו.
תודה ענקית לזוגתי גלית אסיאס על הגיהנום שעברה ועוד עוברת. על התמיכה באדם כאוב, לעיתים כעוס, לא פעם גם עצוב. בינינו, לא יודע אם אני הייתי נשאר עם עצמי.

אני מציץ לרגע בצלקות הניתוח שכבר הספיקו להתאחות אבל יזכירו לי כל הזמן, כמה חשוב לא לוותר גם ברגעים הכי קשים, אף פעם לא להפסיק להאמין ותמיד לקוות, גם לניסים.

ואם גם אתם מכירים מתמודדים עם המחלה, תנו להם לקרוא והלוואי, שייקבלו כוחות גם הם.
מתמודדים עם סרטן ריאות? הצטרפו לעמותת חברים לנשימה – קהילת סרטן ריאה בישראל ותמצאו שם גיבורות וגיבורים, שיעזרו גם לכם להתמודד.

אגב, מתנצל שלא הספקתי לצערי להגיע לכל ברכות יום ההולדת ששלחתם וחיממו לי כל כך את הלב, אני על זה 🙏

בתמונה:
אני. מודה לבורא.

מאת: זאב שרגא

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏‏אנשים עומדים‏, ‏שמיים‏‏‏, ‏‏אוקיינוס‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏מים‏‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏
שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות