גאווה מקומית – החזית השקטה של המאבק הגאה | לי-ים גבאי

“בעידן בו המדינה נשלטת על-ידי גורמים שמרניים שלא מקדמים את המאבק הגאה, ולעיתים אף שמים לו רגל, צריך להבין שעלינו לפנות גם לאפיקים נוספים. כאן נכנסת הגאווה המקומית, שמאפשרת ללהט”בים להתאגד ולהראות ללא בושה שהם כאן כדי להישאר, ליצור שינוי אמיתי ומשמעותי, ועל הדרך לנפץ את הסטיגמה הרווחת לפיה מקומה הראוי של הקהילה הוא בתל-אביב בלבד” לי-ים גבאי, ממובילי הקהילה הגאה בכפר-סבא, מספר איך הפך לאקטיביסט עירוני וקורא לכם להצטרף למאבק ההיסטורי. טור אישי.

עוד בנושא בקבוצת כפר סבא שלנו – לחצו כאן להצטרפות 

בשנת 2018 המדינה השקיעה בתחום הקהילה הגאה כ-11 מיליון שקלים. סכום זה נדמה גבוה, אבל אם יחולק שווה בשווה בין כל הלהט”בים בארץ, ישאר ממנו לכל אחד מספיק כסף לקניית מגש פיצה ללא-תוספות. זה בהחלט לא מספק בהתחשב בקשיים הרבים איתם מתמודדת עדיין הקהילה. כדאי לזכור שישנן אוכלוסיות מוחלשות-פחות הדומות בגודלן לקהילה הגאה ומתוקצבות במאות מיליוני שקלים.  

את העובדה שהמצב לא טוב אנחנו כקהילה כבר הפנמנו מזמן. כבודו של המאבק המדיני במקומו מונח, אבל אני תוהה למה אנחנו מזניחים לעיתים קרובות מדי מוסד מרוחק ומנוכר הרבה פחות, אבל חשוב לא פחות, הנמצא ממש במרחק הליכה מהבית – העירייה. אני מאמין שבסופו של יום האקטיביזם המקומי בכל רחבי הארץ עשוי לא רק לסייע ללהט”בים המקומיים, אלא גם לעזור במאבק המדיני למען זכויות הלהט”ב, באמצעות העלאת הנראות, השיח והמודעות, ייצור סטטוס-קוו חדש, והצבת עובדות בשטח. 

ב-2015, לאחר הרצח הנורא והבלתי-נתפס של שירה בנקי ז”ל במצעד הגאווה בירושלים, ארגנתי יחד עם כמה מדריכים באיגי (ארגון הנוער הגאה, בו הייתי חניך) הדלקת נר נשמה לזכרה. לקראת סוף האירוע ביקרו אותנו שני חברים ממועצת העיר כדי להשתתף בצערנו. הזמנו אותם להדלקת הנרות. בתור תלמיד תיכון לא הבנתי אז באמת מי הם, אך ביקורם הותיר בליבי, לצד הכאב על הרצח המתועב, את התחושה המנחמת-מעט שאולי אנחנו לא לגמרי לבד בכאב ובמאבק הזה. 

כשהייתי תלמיד בכיתה י”ב, המדריכה במרכז הנוער העירוני, בו התנדבתי במסגרת המחויבות האישית, סיפרה על ניסיון להקים קבוצה שתארגן את אירועי חודש הגאווה בעיר. היססתי והסתקרנתי. הגעתי למפגש עם חברה מאיגי. הועלו בו הצעות רבות לאירועי גאווה אפשריים – מערבי שירה ועד לפאנל סיפורים אישיים – אך כשאני וחברתי הצענו לתכנן מצעד גאווה, נשמעו כמה גיחוכים בחדר. אני עדיין זוכר את אחת הנשים המבוגרות אומרת לנו: “כפר-סבא עדיין לא בשלה למצעד, תנסו אירוע קטן יותר”.

הסכמנו להתפשר על היקף פעילויות קטן יותר, ואני הייתי בין האחראים על תכנון וביצוע אירועי הגאווה לנוער בעיר. שנה לאחר מכן, כשהתגבשה מחדש קבוצת הפעילים, לא הסכמתי להתפשר על פחות ממצעד, על אף שרבים מחברי הקבוצה לא האמינו עדיין שזה רעיון ישים או ריאליסטי. לאחר מספר חודשי עבודה מאומצת, בזכות שיתוף פעולה עם כמה מדריכים וחניכים באיגי, ארגנו והוצאנו לפועל את מצעד הגאווה הראשון באזור השרון – והחמישי בגודלו בארץ מבחינת כמות המשתתפים. 

השפעות המצעד הורגשו בכל רבדי החיים בכפר סבא; היינו עדים לגל יציאה מהארון בקרב הנוער בעיר; הנושא הלהט”בי עלה לשיח הציבורי. הבנתי שהגיעה העת להפוך את הקבוצה הקטנה שהתארגנה סביב תכנון המצעד לגורם קבוע ומשפיע יותר. פניתי לרחל בועז, מתנדבת בתהל”ה (עמותת תמיכה בהורים ובבני משפחות הקהילה הלהט”בית), שלקחה חלק פעיל מאוד בקבוצה – והצעתי לה להקים ולנהל ביחד את הפורום הגאה של כפר-סבא. התחלנו להיפגש עם גורמי עירייה רלוונטיים רבים ככל הניתן, ולקדם את נושא הקהילה הגאה בשגרה בכלל מישורי-החיים בעיר – בדגש על נראות במרחב הציבורי, חינוך ורווחה. 

בזכות ההתמדה וההתעקשות של הפורום הצלחנו להוביל לשינויים רבים – ביניהם מינויים של עובדת מטעם העירייה האחראית על הקהילה הגאה, עו”ס להט”ב, ומחזיקת תיק קהילות במועצת העיר; התאמת טפסי העירייה למשפחות להט”ביות; וכמובן, לאחרונה, הקמת בית גאה לקהילה בעיר ובאזור השרון. זהו הבית הגאה החמישי בישראל – והראשון שלא ממוקם באחד מארבע המטרופולינים הגדולים בארץ, שיהווה מודל לבתים גאים עתידיים בערים נוספות. עם הקמת הבית, כפר-סבא מצטרפת לפורום הבתים הגאים, המבצע זה שנים רבות עבודת-קודש בקידום מטרות המאבק הגאה בערים הגדולות. כעת אנו בכפר-סבא מקדמים גם את נושא ניפוק תעודות משפחה לכלל סוגי המשפחות בעיר דרך העירייה, שצפוי להתחיל להיות מיושם בעתיד הקרוב

רעיון כוחה וחשיבותה של קהילה הלהט”בית המקומית חדש יחסית במאבק הגאה בארץ. הוא מובל על ידי להט”בים שלא מוכנים להיכנע לרעיון שהדרך היחידה לקבל מרחב מקבל ומותאם אליהם היא לנטוש את עיר מולדתם ולעבור לתל-אביב. קל ונוח לברוח לתל-אביב ובו-בזמן להמשיך להתלונן על היחס ללהט”בים בשאר הארץ ועל הדעה הרווחת בציבור לפיה מקומם של הומואים בתל-אביב בלבד ואין להם מה לחפש מחוצה לה. חשוב לי להבהיר: כמובן שאני תומך בהגירתו של כל אדם הגדל בסביבה שמרנית עד-כדי סיכונו למרחבים מקבלים יותר. פשוט חשוב לי גם להזכיר שהקהילות המקומיות בערים רבות אחרות מוכנות לקבל להט”בים מהגרים בחיבוק חם; קהילות, שלעומת תל-אביב, מהוות חזיתות חשובות במאבק הגאה וזקוקות תמיד לאקטיביסטים נוספים. 

קשה בהרבה להוביל שינוי ולהילחם בדעות קדומות בערים שיש בהן, בגלל העזיבה הלהט”בית, נראות גאה נמוכה מאוד. קהילה חזקה היא קהילה מגובשת – אך לא בהכרח קהילה מרוכזת גיאוגרפית. נהפוך הוא.  רק נוכחות חזקה של הקהילה הגאה בערים מאפשרת לנו לדרוש ולהיאבק על תקציבים וכוח-אדם במישור המוניציפלי, כמו כל קהילה אחרת. נכון להיום, בזכות אותם מאבקים מקומיים, הקהילה הגאה בארץ זוכה לתקצוב של מיליוני שקלים נוספים במצטבר, לעשרות תקנים של עובדים סוציאליים שמתמחים בקהילה הגאה ושל עובדי עירייה שמקדמים את נושא הגאווה במרחב העירוני – וכמובן לקביעת עובדות בשטח סביב נושאים חשובים כמו הכרה רשמית במשפחה הגאה וזכויותיה. 

הנראות הגאה מתגברת, והמעבר המהיר ממציאות בה רק 4 ערים מובילות אירועי גאווה למציאות בה יותר מ-50 רשויות מקומיות מציינות את חודש הגאווה באמצעות קיום אירועים מקומיים, הוא נקודת ציון חשובה בדברי-ימי המאבק הגאה הישראלי. תוצאה משמחת נוספת של האקטיביזם המקומי היא יצירתו של המדד הגאה של האגודה למען הלהט”ב, שהאיץ את קידום מעמד הקהילה במרחב העירוני. דירוג הערים לפי איכות יחס העיריות כלפי הלהט”בים בעירן, מניע אותן לטפס במדד מפני שהן חוששות להצטייר כבלתי-פלורליסטיות. אין לי ספק שהעובדה שהממשלה השקיעה אשתקד מיליוני שקלים נוספים בחיזוק הקהילות הגאות המקומיות דרך המשרד לשוויון חברתי, הוא תוצאה ישירה של האקטיביזם המקומי. 

המאבק הגאה לא שייך רק לאליטה של הומואים ולסביות תל-אביביים “מעורבבים” שיוצאים ל-“שפגט” כל סופ”ש. המאבק הוא של כולנו כקהילה – מההומו האילתי לטרנסית בקריית-שמונה. לי באופן אישי הגירה מכפר-סבא לתל-אביב הרגישה כבריחה, ועוררה תחושה דומה לזו שמעוררת בישראלים רבים ירידה מהארץ בשביל מחיר מוזל של מילקי. שיפור המרחב הציבורי בכל הארץ הוא אחריותינו כקהילה. למזלי, הקהילה הגאה המקומית בכפר סבא לא עומדת לבד. בשנים האחרונות קמו לא מעט קהילות מקומיות, שחלק גדול מהן לקחו השראה מהאקטיביזם הכפר-סבאי.

חשוב לי להודות לחבריי למאבק. ללא תמיכתה של הקהילה הגאה החזקה בעיר, ללא חברי הפורום הגאה ושותפתי לניהולו רחל בועז, אחראית תחום הקהילה הגאה בעירייה שירה חכמון, ללא סגן ראש עיריית כפר סבא עילאי הרסגור, מחזיקת תיק קהילות פליאה קטנר (פליאה ועילאי הם חברי המועצה המוזכרים בתחילת הטור) לא היינו מגיעים לאן שאנחנו היום – כמובן בדגש על הקמת הבית הגאה, הצפוי להיפתח לפעילות ממש בימים אלו. 

כיום נדמה שהקושי העיקרי העומד בפני קהילות מקומיות בארץ הוא מיפוי הקהילה הגאה בעיר ופעילים פוטנציאליים בה; קל להגיע ללשכת ראש העיר או לחברי מועצת העיר ולדרוש שינוי, אך לצערי קשה מאוד לגייס את הקהילה המקומית הגאה לטובת אותה המטרה. פעיל יכול להכיר עשרות אם לא מאות להט”בים בעירו, אך רק בודדים מהם יהיו מעוניינים לקחת על עצמם את עול האקטיביזם המוניציפלי. בתור מי שמשתייך לקהילה הגאה, אני חש מחויבות עמוקה לנושא וגאה לקחת חלק במאבק הזה ולהלחם על מקומה של הקהילה בעיר שלי. אני קורא לכל מי שיכול להרשות לעצמו – מבחינת כבוד בסיסי לזכויותיו ולזהותו – לא לעזוב את מקום-מגוריו, ושעתיד המאבק הגאה חשוב לו, לשקול להישאר ולפעול למען הקהילה הגאה המקומית, ולא לקבל את המעבר לתל-אביב כברירת מחדל.