החופש להיות – כתבתה של אתי רז
את עדי שניר הכרתי בערב שבת, באירוע חברתי, שבו היא הופיעה וסיפרה את סיפור חייה
אישה אנרגטית, תמירה ויפה, שנולדה וגדלה במאה שערים מספרת- מציגה את סיפור היציאה בשאלה שלה. בסיפור הרבה רגעים עצובים וקשים, אך היא מתבלת אותם בחוש הומור, ומביטה בהם במבט מפוייס.
נכבשתי מייד. לבקשתי להכין עליה סרט הסכימה בשמחה.
מאותו רגע התחלנו במסע לאחור בזמן ,אותו אנו מתחילות בנסיעה בסימטאות מאה שערים.
שם אני פוגשת את עדי, הילדה הסקרנית בת השלוש עשרה, שרואה לראשונה “יהודי נוהג
במכונית בשבת ונשאר בחיים” והמון שאלות מתעוררות אצלה. פתאום היא מתחילה לפזם ניגונים מבית אבא ביידיש…
מסע החיפוש אחר התשובות נמשך והיא חיה “חיים כפולים”.
יחד אנחנו נוסעות למקומות בהם בילתה בתקופה זו : גבעת התחמושת, הסינימטק , גינות ציבוריות…
הוריה משוכנעים שעדי היא ילדה טובה העונה על כל הציפיות. עד שביום בהיר אחד כשהיא בת חמש עשרה וחצי ,עדי בורחת מהבית, מותירה אחריה מכתב התנצלות.
מעתה מתחיל מסע ההישרדות שלה , שכולל בריחות מבתי אומנה, חיי רחוב עם חבורות בליפתא, עד שהושט לה חבל הצלה.
היום עדי אישה משכילה, נשואה ואם לשלושה בנים ובעלת קריירה מקצועית.
את סיפורה הפכה להצגה “ללעוס בזוקה בארון” באמצעותה היא מבקשת להעביר מסר חשוב :”חשוב לי שנערות ונערים שיוצאים בשאלה וחווים קשיים, כפי שגם אני חוויתי, יידעו שזה זמני, והם יגדלו ויהפכו לאנשים טובים ויזכו לחיים מאושרים”.
זה גם המסר שאני מנסה להעביר בסרט שהכנתי ומקווה שהצלחתי.
סרטה של: אתי רז
תסריט ובימוי: אתי רז
צילום: אתי רז, גבי איתן
עריכה: אפרת גרינוולד
