עבודותיה של בת שבע האס בתערוכה, הן תוצר של ניסיונות יצירתיים בחומרים מגוונים הנוגעים ברובדי הזיכרון האישי. הזפת משמשת חומר מרכזי בעבודותיה. היא יוצרת בה כשבע שנים, חוקרת ומתחקה אחר ביטוייה על גבי מצעים רבים – שקיות, ניירות צלופן ומשי, שקפים, שאריות פלסטיק, ניירות צילום מבריקים ועוד – ומוסיפה להם פיגמנטים זהובים ומרקרים. כמה מחומרים אלו הם מתחומי הגרפיקה והצורפות שבהם עסקה בעברה

“הזפת היא חומר לא פשוט לעבודה – נוזלית, דביקה ולא מתייבשת. יש חשיבות למצע שעליו היא מונחת… יש שהיא אינה מתייבשת וממשיכה לעבוד זמן רב”.

מרבית העבודות בתערוכה הן בפורמט קטן, במגוון מצעים ובצבעוניות מונוכרומטית. הדימויים נעים בין פיגורציה להפשטה: סביבה בראשיתית כאוטית מעט, מקטעי נוף, צמחייה חרוכה הנראית רקועה במצע, מוטיבים של שורשים, פרחים, עלעלים ועורקים מוטבעים בצבעי החום והשחור ומונצחים כהדמיה לפגיעה בטבע. העבודות מעובדות בטונליות עדינה ובשקיפויות, מעין נופי חוץ המשקפים נופי פנים כחלק מביטוי ההוויה. 

בעבודות נייר אחרות, בפורמט מוארך, מופיע מוטיב צמחי מרכזי – מעין אורנמנט המנותק מהקשר ומרחף במצע. הדימוי נרשם בעט דק ובדיו, שעון על עיסת זהב, קצוות הנייר החשופים מדגישים את תחושת הרִיק והתלישות. 

האס – דור שני לשואה – מעלה ביצירתה, כנראה באורח אינסטינקטיבי, סממנים כמחיקה וטשטוש, ומנגד שימור ובידוד: “יש עבודות שבהן אני אוגרת את הזפת בתוך ‘שמרדפים’ המשמשים לתיוק מתוך כוונה לשמר את הזיכרונות והכאב ולתייקם, ויש שממלאה שקיות של נייר צלופן בזפת ופיגמנטים מוזהבים… הזפת שמתייבשת לאט בתוך השקית יוצרת טקסטורות שונות בהתאם למינון החומרים”.

בין היש לאין, בין המתוכנן למקרי, בין כליה לצמיחה נעה היצירה הביוגרפית-קולקטיבית.  אירית לוין, אוצרת

קווים ביוגרפיים: 

בת שבע האס, ילידת 1947, חיה ויוצרת בכפר סבא.
בזמן שירותה הצבאי החלה ללמוד אמנות במכון אבני תל אביב. בין מוריה היו יעקב וכסלר, משה שטרנשוס, יחזקאל שטרייכמן ושלמה ויתקין.
1967–1970 למדה עיצוב גרפי ביחידה ללימודי חוץ בטכניון ועסקה בתחום.
1981–1980 סדנת תחריט במכון אבני תל אביב עם האמן טוביה בארי.
1995–1999 לימודי תעודה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל.
במהלך השנים השתלמה אצל מורים שונים לאמנות והציגה בתערוכות קבוצתיות.