בסימנא טבא – בשבת נקרא בעז”ה את פרשת שמות, שהיא הפרשה הראשונה בחומש השני: ספר שמות.
הפרשה פותחת בפסוק: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
פרעה שמינה יוסף למשנה שלו מת.” וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.” המלך החדש חושש מן העם “המוזר” שושלת בני יעקב שגדלים ומתעצמים . וזה פוקד לענות את בני ישראל בעבודה קשה. בנוסף מנחה המיילדות העבריות שפרה ופועה “אם נולד לבני ישראל בן –יש להמיתו” המיילדות כמובן לא ביצעו זאת. ופרעה מנחה אחרת “כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.” הכוונה שלו הייתה לא רק לבני ישראל אלא לכל תושבי מצרים. שכן שאסטרולוגים/החרטומים מסרו לפרעה, כי מושיעם של ישראל יבוא מן היאור….
וזה מוביל למשך הפרשה אודות התינוק שנולד משבט לוי ולעמרם וליוכבד, ואמו מחליטה להניח אותו והניחה במי היאור (הנילוס) – בתוך תיבה צפה ומוגנת. אחותו, מרים, נשלחה לעקוב אחרי התיבה, לראות מה יקרה איתה. בתיה, בת פרעה שירדה לרחוץ במקום , שמעה את הבכי, מבינה לאיזה עם הוא שייך והיא מחליטה להצילו. ונותנת לו את השם משה- “כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.”
משה גדל בארמון , אך ידוע מי הוא ומה מוצאו. ומשגדל יצא יום אחד והבחין באיש מצרי שמכה בן ישראל. בתגובה משה הורג את המצרי, למחרת הוא מנסה להפריד בין שני בני ישראל ואילו, במקום לתמוך בו מלשינים עליו לפרעה. וזה מצווה להורגו. משה בורח לארץ למדיין. ובדרכו משה מסייע לבנות יתרו כהן מדיין, בכך שמציל אותן מידי רועי צאן שביקשו להתנכל להן. אביהם, יתרו שמע על כך ומזמין את משה לביתו, מציע לו עבודה ונותן לו את ביתו ציפורה לאישה.
פרעה מת , ובני ישראל פונים אל הקב”ה שיצלם מן העבודה הקשה וממכת דין המוות. הקב”ה מקשיב לכאב בני ישראל ומתגלה למשה, באמצעות מלאך שהתגלה בתוך שיח (סנה) בוער, בעת שמשה רעה את הצאן. ולאחר דין ודברים מודיע הקב”ה למשה שהוא זה שיציל את עם ישראל מהמצרים ויוביל אותם לארץ האבות.
משה מהסס ומערער, (“מי אני בכלל?”, “אני בכלל מגמגם!”, “מי יקשיב לי?!”), כיוון שלא הרגיש כמנהיג גדול. הקב”ה נחוש , ונתן למשה כמה סימנים (אותות) שיוכל להראות ולהוכיח שהוא פועל בשליחותו, וגם הורה לו לשתף פעולה עם אחיו, אהרון (שכבר מצפה לבואו) “הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים”.
משה מקבל את השליחות, ושב עם משפחתו משמגיע למצרים, פוגש את אהרון אחיו וביחד הם החלו לפעול בשליחות השם. משה ואהרון מבינים שפרעה החדש -איננו מוכן לשחרר אותם ממצרים אפילו לשלושה ימים, כדי להתפלל ולזבוח להשם.
בני ישראל, שבעקבות פגישת משה ואהרון עם פרעה הוטלה עליהם עבודה קשה יותר!!! , כועסים על משה. וזה בצר לו פונה אל הקב”ה. השם מרגיעו ומבטיחו “עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.”
הפסוק בפרשתנו :
״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ” הרי מדובר על זמן עבר , מן הראוי היה לכתוב: “וכאשר עינו…כן פרצו”.
ר’ מאיר שפירא זצ”ל מייסד ישיבת חכמי ומחולל רעיון הדף היומי, נשאל פעם ע”י פולני מדוע אוכלים יהודים ביצה קשה בליל הסדר בפסח? הסביר לו ” שבניגוד לכל מאכל, שככל שמבשלים אותו יותר, נעשה רך יותר, הרי הביצה, ככל שמבשלים אותה יותר, נעשית דווקא קשה יותר. זה מה שמרומז בפסוק זה, שגם להבא, שככל האויבים ילחצו וירדפו יהודים, הם יתרבו ויפרצו. בשל כך אנו אוכלים ביצה קשה בליל הסדר.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
