שלום לקוראים,

את הטור הראשון שלי, אתאים לחודש בו אנו מצויים – חודש אדר ב’ שהרי ידוע כי בזה החודש ניסים רבים מתרחשים, בעיקר לעם היהודי.  תחילה במגילת אסתר ובהמשך גם בימינו אנו עדים לניסים אישיים, כאלה שקורים לנו במהלך החיים.

אני כמעט בטוחה שלכל אחד מאיתנו קרה נס לפחות פעם בחייו. 

יש שיכירו בנס שפקד אותם ויש שיקראו לכך יד המקרה תלוי כיצד אנו בוחנים את הדברים, מה האמונה שלנו ויש שיבחנו את הדברים לפי גודל הנס, עד כמה היה הדבר לא הגיוני שיקרה, לא יכול להיות מקרה וכו’. בין אם כך ואם אחרת, הרי שמבורך הדבר.  

לפני כשנה, צפיתי בסדרה “שעת נעילה” המתארת מצבי קיצון שקרו במלחמת יום הכיפורים, בעת לחימה בשדה הקרב כשתנאי הלחימה אינם שוויוניים בייחס לכוחות האויב אל מול צה”ל –  גורם ההפתעה, גודל הצבאות, הנשקים, הכלים וכו’. לכאורה, הסיכויים של צה”ל לצאת בשלום מהמלחמה הזאת, היו נמוכים מאד.

בסיומו של כל פרק בסדרה, התנהל פאנל באולפן אליו הוזמנו יודעי דבר כגון לוחמים ולוחמות שלחמו בשטח או בעורף, קצינים, פוליטיקאים, כתבים דאז ועוד. רבים מהם העידו כי עד היום אין בידם כדי להסביר את כמות וגודל הניסים שקרו שם, בשדה הלחימה, איך דברים “התהפכו לטובה” ברגע אחד, רבים מהם אומרים כי הם היו עדים לניסים גלויים. 

יש מצווה שנקראת “פרסום הנס”. אפשר שלכל אחד מאיתנו יהיו “ניסים אישיים”, גדולים וקטנים כאחד –  הרי שככל שאלה יפורסמו, יכולים הם “לתת ליעף כוח”, אמונה ותקווה בשעת משבר, ידיעה שאם קרה נס  לאחד –  הנס יכול לקרות גם בביתו.  כלומר – הכל פתוח, הכל יכול לקרות, אל נאמר נואש, יש למה לצפות.

דומה הדבר לכלל שמציגה שיטה טיפולית שנקראת NLP בהתייחסות לשאיפתו של אדם לעשות או להצליח בעניין מסוים, הכלל מציע למבקש להביט סביבו ואם מישהו כבר עשה/הצליח בזה פעם – גם הוא יכול ! 

ומן הכלל אל הפרט – ופרסום הנס עסקינן, הגם שלי קרו ניסים בחיי, ניסים קטנים וגדולים כאחד ואני מבקשת לספר על נס אחד ענק שקרה לי בדיוק בימים אלה, לפני כ – 18 שנים, עת נשאתי ברחמי את בני השני כשאני נמצאת באמצע החודש השישי להריוני, הריון בו זכיתי לאחר זמנים קשים שליוו אותנו בימים ההם. היו אלה ימים לא פשוטים וכל שביקשתי היה אור קטן, בדמות של תינוק קטן, שיאיר, שינחם, שיחבק, יפצה וירגיע את הפצעים שהותירו בי הזמנים ההם. ניסיונותיי הראשונים להרות לא צלחו, בוקר אחד התעוררתי עם רצון לפקוד את מקום הציון של רבי מאיר בעל הנס, בטבריה. כילדה שגדלה בבית סבה וסבתה המרוקאים, ודאי שהכרתי את המנהג בו אנו פוקדים את מקום הציון  של הקדושים, הצדיקים, הרבנים… בהגיעי למקום, נשאתי את תפילתי כשם שאדם מספר לחברו הטוב את אשר ארע לו מבלי להכביר במילים, ללא חשש בחשיפת פצעיו וחולשותיו, דמעותיי ניקו וטיהרו את ליבי, אשר הוגש כספר פתוח.

 מחד – באה בכניעה, בחיל ורעדה –  מי אני שאעמוד ואבקש, ומאידך – הידיעה שבאתי כשידיי נקיות, תוכי כברי ואמונה כי ראויה אני למעמד היו לרוח הנושבת בגבי.  טרם עזיבתי, הקמתי הבטחה כי ככל שהדבר יתקיים ויהא זה בן – ייקרא שמו בישראל – מאיר. 

כחודש לאחר ביקורי שם, הנס הראשון הגיע  וגיליתי שיש אור קטן בתוכי שמתחיל  להאיר וכמו שאומרים שאפילו האור הכי קטן מסלק את החושך – כך היה. 

בוקר אחד, כשאני בתחילת החודש השישי להריוני, התעוררתי מתוך כאב מפלח, כזה שמזכיר צירים, במהירות הגעתי לבית החולים ולאחר סדרת בדיקות, הודיעו לי הרופאים כי קיים זיהום במי השפיר וחייבים ליילד אותי מייד, לפני שהזיהום יתפשט בגופי.  שאלתי לגבי התינוק שבבטני והם אמרו שאין סיכוי שישרוד בשבוע כזה ובמיוחד לאחר זיהום של מי השפיר.

הקשבתי לדיאגנוזה של הרופאים, אך משהו בתוכי סירב לתת להגיון לשלוט ומצאתי את עצמי נעה ונדה בין ההיגיון לתחושות שהיו בי,  שאז, לא יכולתי להבין. 

היתה זאת שעת בין ערביים, קיבלתי החלטה, החלטה קשה, החלטתי ליתן יד לתחושות שאינני מכירה, לנטוש את ההיגיון המוכר ומרגע קבלת ההחלטה, ידעתי – אין משהו בעולם שיכול לשנות אותה בראשי. 

הודעתי לרופאים כי אני לא מתכוונת להיכנס לחדר הלידה וללדת ואני נוטלת על עצמי את האחריות לכל העתיד לקרות. האמנתי באמונה שלמה שהתינוק הזה הגדל בתוכי, אמור להיוולד ואני הולכת עם האמונה הזאת עד הסוף – “תמות נפשי עם פלישתים” 

הודעתי לבן זוגי דאז על ההחלטה וביקשתי אותו להישאר עם בני הגדול ולא להגיע ולא לנסות להשפיע על החלטתי זאת. בני משפחתי החלו להגיע לבית החולים בניסיון לשכנע אותי לעשות כדברי הרופאים, אולם כאמור – מרגע קבלת ההחלטה, אינני דנה יותר בכך. הפור נפל!

הגיע לילה, ובניסיון לדעת כיצד כדאי לי להמשיך מכאן ואילך עם החלטתי, ביקשתי את דודתי להשיג לי את מספר הטלפון של הרב פירר. 

ביקשתי להישאר לבד, להירגע מהלחץ שהופעל עליי מהרופאים וממשפחתי.  הלכתי  רחוק, בחשיכה – תרתי משמע, נחבאתי לתוך שיחים שצמחו במקום מבודד, עומדת ומביטה לשמיי הלילה שהיו זרועי כוכבים לרוב, מביטה מעלה, בכבוד ויראה, מילותיי נתמכות במעשיי ועל כן  נחושות הן לשאת מונולוג בצנעה מול הבורא, שבסיכומו אני מבקשת לשנות את רוע הגזירה, להפוך את הפור! בה בעת, אותה תחושה לא מוכרת, חסרת ההיגיון שליוותה אותי עת קיבלתי את ההחלטה הגורלית, שבה אליי והרגשתי איך שהיא ממלאת אותי ואף שהיתה חסרת היגיון, היתה נעימה לי, הרגשתי בטוחה, מוגנת. 

התקשרתי אל הרב פירר שענה לי כבר בצלצול הראשון (נס) סיפרתי לו את שקרה וגם את החלטתי וביקשתי אותו להמליץ לי כיצד כדאי לי להמשיך מכאן. במענה לשאלתי, אמר; יש רופא, שמו כך וכך, נא להביא את המקרה בפניו ומה שהוא יגיד, יש לעשות. פניתי את הרופאים, שהודיעו לי שבינתיים הגיעו תוצאות בדיקות הדם השניות שעשו לי במהלך היום ושמדדי הזיהום עולים ועליי להיכנס מייד לחדר הלידה או שלא אשרוד.

חצות הלילה,  אני מבקשת את הרופאים ליצור קשר עם אותו רופא כדי שיביע דעתו. הם לא מסכימים, אומרים שהוא לא במשמרת והם לא מעירים אותו משנתו. אני מתעקשת, משכנעת אותם כי לאור המצב, עליהם לכבד את בקשתי. אחד הרופאים מבין לליבי ושעה לבקשתי. לאחר דקות ספורות, 3 רופאים קוראים לי ומודיעים לי שהביאו בפניו את הדברים והוא הנחה אותם לבצע 2 בדיקות פולשניות, אולם את התוצאות יהיה ניתן לראות רק לאחר צמיחה, לפנות בוקר. יצאתי אל בני משפחתי, ביקשתי אותם לעזוב את בית החולים ולהניח לי לבצע את הבדיקות וללכת לישון. בלב כבד הם עשו כן, לאחר הבדיקות הלכתי לישון בלב רגוע, אף לא ספק קטן צץ בראשי, כאילו ידעתי. בשעה 04:45 העירו אותי הרופאים והם אינם כפי שהיו ליל אמש, הם החלו בגמגום, גופם נע מצד לצד, אני חייכתי ואחד מהם אמר: את יודעת למה את מחייכת, נכון? הנהנתי בראשי ובכי של שמחה פרץ ממני. היתה התרגשות מאד גדולה בחדר, שהתמלא תוך דק בהרבה רופאים שבאו להיות עדים לנס. גם מנהל בית החולים קיבל דיווח על אישה שמסרבת לקבל טיפול וחייה בסכנה, הוא עודכן בכל הפרטים. בבוקר, הוא הגיע אל חדרי ואמר בצנעה רבה משפט ככ נכון, ככ חכם, ככ עניו – לא כל דבר אנחנו יודעים להסביר ויש דברים שהם הרבה יותר גדולים מאיתנו. 

עובדתית – כשהגעתי לבית החולים, היתה דליפה של מי שפיר, מדדי בדיקות הדם הראו שיש לי זיהום, דגימת מי השפיר העידה על מקור  הזיהום,  חום הגוף שלי עלה ועלה במהלך היום וכן כל שאר המדדים – על כל אלה, אין ספק! כעת – במדדי הבדיקות אין זכר לזיהום, בבדיקת דליפת מי שפיר – אין זכר, הכל נקי לחלוטין כלא היה! 

בפעם הבאה שראיתי את בית החולים, זה כשהגעתי ללדת את בני במועדו. זה הנס שלי, אבל לא רק. אינני יודעת כיצד הנס הזה נושק ליקום, אני מאמינה שהכל קשור להכל, כמו שרשרת שזורה 

אינני יודעת כיצד פרסום הנס הזה יגע בכם – אולי הוא יגיע למי שזקוק עכשיו לתקווה? אולי צורך בקבלת החלטה? אולי שינוי? בחירה? אמונה? זה כבר לא בידי ויש מי שיודע לסדר את הדברים בעולם הזה וכל שנותר הוא לאחל לניסים רבים, לכולנו ואם גם לכם יש סיפורי ניסים, אתם מוזמנים לפרסם את הנס כאן ובכלל.

שלכם,

אביטל כהן