הפרשה פותחת בפסוק : אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מצרים…

הפרשת מתארת את מסעי בני ישראל לאחר 40 שנות נדודים במדבר – התורה מתחילה את סדר המסעות ממקום מושבם שבמצרים וממשיכה לפרט את המסע עד ערבות מואב.

כשעם ישראל מגיע לערבות מואב, השם מצווה כיצד לנהוג בארץ ישראל : לגרש את הגויים, חיסול העבודה הזרה. בהמשך מפרטת הפרשה על גבולות הארץ המובטחת, ועל שמות האנשים אשר ינחילו לבני ישראל את ארץ. ועל הציווי לישראל להפריש מנחלתם ללווים.

בהמשך הפרשה דנה בדיני רוצח. ושיש להבדיל בין רוצח בשוגג לרוצח במזיד. ושצריך להקצות ערי מקלט לרוצח בשוגג, ששם יהיה מוגן, ושום כופר כספי לא יוציאו אלא רק במותו של הכהן הגדול.

לסיכום משה רבנו, יודע שלא ייכנס לארץ, אך מגלה מנהיגות אמיתית וחשוב לו לציין כל פרט ועוד נדון על כך בחומש דברים בעז״ה.

אנו אומרים בכל שנה בליל הסדר " בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

הכוונת המשנה הזאת והפסוק הינו לא על החובה לראות עצמנו ביציאת מצרים אלא החובה לראות עצמנו גם במסעות במדבר ובכניסה לארץ ישראל, כל נפש ונפש עם המסע הפרטי והלאומי שלה.

הדבר מקביל לחיים שלנו כל אירוע ומסע שאנו חווים משפיע ומעצב את האישיות שלנו. ולכן צריך לתת לדברים את הקצב והזמן שלהם, גם עם נראה שנסענו ויש לנו חניה (בקריירה ובכלל ) יש תמיד להיות עם עיניים פקוחות ולראות שהרגל הופך אינו הופך להתקבעות ללא תכלית. מאידך בל נלחם או נזרז את מה שלא הבשיל לצמוח ולהתפתח אצלנו.

המסעות המתוארים בפרשה אינם סיפור היסטורי או השערת הידע גיאוגרפי על המדבר. אלו הם חלק ממסעות חיינו כיהודים כפרט וכלל, עם כל העליות והמורדות שבהם.

שבת שלום ומבורך

חודש מנחם טוב ומבורך

חזי ברזני