הפרשה פותחת בפסוק: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
בני ישראל עומדים בפתחה של ארץ ישראל ולפני הכניסה לארץ, נושא משה דברים אל העם. הוא מזכיר להם אירועים חשובים שהיו לאורך כל המסע (המסעות). וכמובן נותן מצוות והנחיות לחיים בארץ.
פרשה זאת היא בעיקר תזכורות ו”רמיזות” של תוכחות אל עם ישראל. משה מזכיר את מסעי ישראל בעבר הירדן המזרחי בגבול מואב ועמון, את המלחמות עם סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן, את האישור להתיישבות חצי שבט המנשה, ראובן וגד בארץ האמורי, את פרשת המרגלים ותלונות עם ישראל והגזירה שרק הדור השני יזכה להיכנס לארץ.
משה מציין את הצורך במינוי שופטים הוגנים, שחובה עליהם לשפוט בצדק. ומצווה את יורשו יהושע בן נון שלא לפחד מתושבי כנען היושבים בארץ – אלא לגלות בטחון בשם, כי הוא ילחם את מלחמתם.
” אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה” מסביר לנו רש”י לפי שהן דברי תוכחות, ובכוונה שמשה לא רצה להוכיח את ישראל על מנת שיתביישו ולכן הזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.
מסופר על הבעש”ט שהיה מקפיד מאוד על תלמידיו שהיו דורשים לקהילות והיו מונים את חטאיהם של בני ישראל. פעם הגיע לבית המדרש ושמע כי הרשן אחד מוכיח את בני הקהילה ומונה את חטאיהם, צעק הבעש”ט “איך אתה יכול לדבר לשון הרע על בני ישראל?, האם הנכם יודעים כשיהודי רץ כל היום ועובד בגלל פרנסתו, כדי להביא אוכל לבני משפחתו, וכשבא לפנות ערב ונזכר שעוד לא התפלל מנחה, ותיכף ומיד קם ומתפלל, בין שהוא יודע ובין שאינו יודע, מה הוא מתפלל, כל השרפים ואופנים רועדים בשעת המנחה ההיא. ואיך אתה לא נזהרת בלשונך להוציא לעז על בני ישראל.”
דברים אילו מחברים אותנו ישירות לט’ באב, בו נציין את חורבן בית המקדש שנחרב, לא בשל חטאים של אדם למקום – אלא בין אדם לחברו. שכינה נסתלקה מתוכנו שנהגנו בתוכחה וביקורת ישירה ולא ב”רמז” על מנת שלא להלבין פני חברינו ולא לפגוע בהם.
גם שאנו צודקים ומאמינים שיכולים להוכיח את זולתנו – יש לנו החובה לעמוד במקום חברינו ולשנן את הכלל של הלל הזקן במסכת אבות “אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ.”
בית מקדש, גאולה ובואו של משיח יתקרבו אילנו ננהג יותר בחוכמה מאשר בצדיקות.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
