אליהו (אלי), נולד בשנת 45 בדמשק שבסוריה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1946. הוא למד בבית-הספר היסודי “ברנר” בכפר-סבא ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון “כצנלסון” בכפר-סבא, במגמה הריאלית.

אלי היה תלמיד מצטיין, ואם כי נטה במיוחד למקצועות הריאליים והיה בקי בהם מאוד, התבלט בבית-הספר התיכון גם בכתיבת חיבורים. היה לו כישרון לכתיבת שירה אלא שלא הרבה לעסוק בכך. מילדותו היה אלי שובב, עליז ומלא שמחת חיים, ונהג לעשות מעשי קונדס, אלא שידע לעשותם בטעם ובהומור רב, עד כי גם הוריו וגם מוריו סלחו לו. כשהיה מביט בהם בעיניו הגדולות והתכולות, קשה היה לכעוס עליו.

אלי היה חבר בתנועת “השומר הצעיר” והיה פעיל בה. אחרי-כן עבר לתנועת “המחנות העולים”. במסגרת הגדנ”ע יצא לימי אימונים בבסיס צה”ל. הוא היה אהוב מאוד ונערץ על חבריו. דבר לא עשו בלעדיו ובלי עצותיו, וביתו היה מלא תמיד חברים. אלי היה טוב-לב ומוכן לעזור לזולת. היו בו ביטחון רב ושלוה נפשית.

אליהו גויס לצה”ל בסוף יולי 1963, וכחבר גרעין התיישבותי “אדווה”, הוצב לנח”ל. לאחר הטירונות נשלח להכשרה חקלאית ולשל”ת בפלמחים ובנתיב הל”ה. כששירת בנתיב הל”ה ובפלמחים עבד ברפת ובדיר והיה מאושר מאוד בעבודתו.

חיי הקיבוץ קסמו לו, וכשעמד לסיים את שירותו הסדיר, התלבט רבות אם להישאר כחבר בקיבוץ או להמשיך בלימודיו. לבסוף החליט, בצער, לוותר על חיי הקיבוץ.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב לשירות מילואים בהג”א, במפקדת “דן” ובמפקדת “שרון”, מאחר שהפרופיל הרפואי שלו הורד. כעבור זמן הוחזר הפרופיל הקרבי שלו והוא הוצב לחיל השריון, כלוחם חרמ”ש בגדוד שהיה בתעסוקה מבצעית בעזה. לאחר שהשתלם בקורס חובשים מחלקתיים, הועבר לחיל הרפואה כחובש קרבי, אך נשאר מוצב ביחידתו.

לאחר השחרור החל אלי ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי שסיים בהצטיינות את לימודיו לתואר הראשון, החל לעבוד ככלכלן במשרד העבודה. הישיבה לא הלמה את אופיו הדינמי, ואחרי שניסה רבות למצוא עבודה כלבבו, החליט לעבוד כקבלן בניין. בתנופה רבה הקים חברה משלו והיא גדלה ושגשגה. הוא ניהל את העבודה היטב, התייחס ללקוחות בצורה נפלאה והם אהבוהו ונעשו לידידיו. רבים התייעצו עמו בבעיות אישיות שהתקשו בפיתרונן.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נקרא אלי ליחידתו והשתתף עמה בקרבות בסיני. ביום כ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973) נפצע אלי אנושות בראשו, בהתקפת מטוסי אויב באיזור פאיד, שבצדה המערבי של תעלת סואץ, לאחר שנשאר על משמרתו והפעיל נגד המטוסים התוקפים מקלע על זחל”ם, ובכך סייע להפיל אחד מהם. אלי הועבר לבית-החולים ומת מפצעיו ביום י”א בחשון תשל”ד (6.11.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר-סבא. השאיר אחרי הורים ושתי אחיות.

לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: “אליהו היה חייל מסור ונאמן, אהוב על חבריו ומקובל על מפקדיו”.

“לא מלל ריק ידידי, גם לא צביעות כפויה”… כך כתב אלי על חברו הטוב שנפל במלחמת ששת הימים, חש הוא אותה עת שקשה, קשה מאוד להביע צער על אובדן אדם יקר במלים, מלים… ואכן מה ניתן לכתוב על עולם ומלואו שאיננו עוד?

חיוך תמידי, עיניים צוחקות-שובבות, שיער שמוט על מצח, מקרין קסם אישי, טוב לב ועליצות למכביר. ביתו פתוח כל העת, החברים הפכוהו למקום מפגש למן היותם רכים עד הלום.

יהי זכרו ברוך