הפרשה פותחת בפסוק: “וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.”
טקס המילואים בעבודת המשכן של אהרון ובניו, תם לאחר שמונה ימים בברכת אהרון ומשה את כל העם, וכבוד השם נראה אל כל העם. נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים בהתלהבות להקריב “אש זרה”-שהשם לא ציווה אותם. על דבר זה הם נענשים, ויוצאת אש השׂורפת אותם למוות!
בפרשה שמיני, מנחה השם את הכללים לגבי בעלי חיים המוּתָרים או האסורים באכילה. בין הבהמות מותרות לאכילה, אלו חיות המַפריסוֹת פַּרסָה, שוסעות שֶסַע ומעלות גֵירה (פרה). מחיות המים מותר לאכול את בעלי סנפיר וקשְׂקֶשֶׁת. ומשֶרֶץ העוף, את אלה שיש להם כרעיים מעל לרגליים, לנתר בהם (למשל, ארבה, חגב וחרגול).
לאחר מותם של שני בני אהרון, אומר משה את הפסוק הבא: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן”
בתקופת השואה הגיעו רבים לידי ייאוש ומחשבות לא טובות ורוחם נפלה בקרבם. הרבי מקומרנא הי”ד זי”ע, עודד את הרוחות הנשברות והשתדל להמתיק את המרירות שבלבם ודרש שאחר שריפת נדב ואביהוא. אמר משה לאהרן, הקב”ה דיבר אלי לאמר ‘בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד’ כי העם התפלאו מדוע קרה לאהרן הצדיק עונש כזה, ששני בניו נשרפו. אמר הקב”ה ‘בקרובי’ אלה הקרובים אלי ויודעים סוד שריפת בני אהרן ‘אקדש’ יתקדש שמי על ידיהם ‘ועל פני כל העם’, דהיינו אצל פשוטי העם, שאינם יכולים להשיג את דרכי השם העמוקים, ‘אכבד’ יהיה כבד מהם הדבר להבין למה יצא הקצף דווקא על אהרן, וביקש באומרו זאת מהשומעים נהיה נא אנחנו מהקרובים אל הקב”ה ואל נקשה קושיות עליו ובזה יתקדש שמו בעולם.
ביום שלישי יציין עם ישראל את ‘יום השואה’ נרכין ראש לזכרם של ששת המיליונים הי”ד. אני בוחר ביום זה לציין את מילות השיר ‘הגיבן הקדוש’ המצוטט מדברי רבי קלמן מפיאסצ’נה הי״ד – מתוך האש לוחש בי ואומר ” הדבר הכי גדול הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר…”
יהי זכרם ברוך
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
