בכל שנה, בחודש יולי, חודש הגאווה, אני מרגישה שאני שווה יותר, רק בגלל שאני לסבית. יכול להיות שיש כאלה מהקהילה הגאה שהתחושה הזו נוחה להם, אבל היא לא נוחה לי בכלל. המאבק שלנו כקהילה, הוא לא שנהיה שווים יותר, אלא שנהיה כמו כולם, לא פחות ולא יותר.

יום הזיכרון נמשך יום אחד

יום השואה נמשך יום אחד

יום העצמאות – יום אחד

כל חגי ישראל, יום אחד או יומיים

ורק לנו, לקהילה הגאה יש חודש שלם של חגיגות ממומנות על ידי המדינה והרשויות המקומיות. חודש שלם של מצעדים בכל הארץ, פעילויות, הופעות…חודש שלם.

גם השנה, בעירי כפר סבא, תתקיימנה במשך חודש שלם, הופעות, סדנאות, אבל מה שהרגיז אותי הכי הרבה זה שיהיה אפילו כנס רפואה מותאם לקהילת הלהט”ב ולצרכיה, תחת הכותרת מטפלים בגאווה. מה נסגר אתכם? אני לסבית כל חיי מעולם לא אני או מי מחברותי וחברי נזקקו לטיפול ייעודי. לפעול למען שיוויון מצד אחד, אבל בעצם אנחנו אחרים וצריכים רופאים ייעודיים. במקם לבוא ולהגיד אנחנו כמו כולם, אנחנו מבדלים את עצמנו בדרישות מיוחדות לקהילה הגאה.

הקהילה לא זקוקה לשום רופא ייעודי, אנחנו כמו כולם ולשם אנו שואפים. עוד מעט נבקש בתי ספר ייעודיים, בתי קפה ייעודיים, שכמובן יהיו בנוסף לבתי קפה רגילים שאנחנו חופשיים להיכנס אליהם. זה לא להיות שווה, זה להיות פריבילג ומאוד לא נוח לי במקום הזה.

כפר סבא היא עיר מכילה, ליברלית. יש בה כל כך הרבה דברים למען הקהילה הגאה במשך כל השנה.

יש את הבית הגאה, שאליו יכולים להגיע בני נוער ומבוגרים. קבוצת איגי, גם היא לבני נוער. קבוצות תמיכה להורים, פעילויות למשפחות גאות, הרצאות, הופעות, סדנאות, קורסים שונים, פעילויות מדיטציה, אירועים קהילתיים בחגים ועוד.

ו

אני אומרת שזה יותר מדי, אני מוכנה לוותר על חצי, כדי שיהיו את אותם דברים למשל, לחברי הקהילה האתיופית בעיר. למה לי, רק כי אני לסבית, מגיע יותר? למה? זה לא שוויון, לא לזה פיללנו.

חודש הגאווה עולה הרבה מאוד כסף ואין לזה כל הצדקה. אפשר לקיים מצעד אחד גדול וזהו. כולם מדברים על יוקר המחייה אבל כשזה מגיע אלינו לקהילה, כסף נשפך כמו חול ולאף אחד לא אכפת. אפשר וצריך לנתב את הכספים לסיוע פרטני לנער או נערה, אבל סתם לבזבז, כי אפשר? לא ראוי בעיני וסתם מנקר עיניים.