בסימנא טבא, אנו לפני קריאת החומש דברים, החמישי בסדר. בחומש דברים מסכם משה את המאורעות שקרו עד כה במדבר: את חוקי התורה וחשיבותה ומחויבות עם ישראל אליה. זהו למעשה ספר בו רק משה מדבר אל עם ישראל לאחר 40 שנות נדודים, ממש לפני כניסתו לארץ ישראל. משה אינו חוסך בביקורת (מעודנת) על עם ישראל, אך ובעיקר מחזק אותם ובעיקר חיזוק של הקשר שלהם עם הקב"ה, כי הפכם לעם נבחר וגאלם מארץ מצרים.
בפרשת דברים, מתאר משה מספר התרחשויות חשובות שארעו לעם ישראל בהיותם במדבר, וביניהן: מנוי שרי אלפים, מאות, חמשים ועשרות לסייע לו בדין ובמשפט, מעשה המרגלים ותלונות העם, המלחמה באמורי בה ניצחו, משלחת השלום למלך סיחון – שהתעלם ממנה ויצא עמם למלחמה בה כבשו את ארצו וכן המלחמה בעוג מלך הבשן, חלקת נחלותיהם של סיחון ועוג לשבטים גד, ראובן וחצי המנשה.
" אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר משֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר… .. "
הפרשה פותחת במילים: א֣לה הדבר֗ים – ולא אלו התוכחות … משה רבנו מוכיח את עם ישראל לפני מותו בדרך רמז, על מנת לא לפגוע בכבודן של ישראל.
בספר ויקרא למדנו את מצוות עשה " .. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא " ומבארים חז"ל: תוכיח אותו באופן כזה שלא יפגע, באופן שלא תשא עליו חטא, שלא יצא מזה חלילה שנחטא בפגיעה בו. צריכים לדעת, כאשר ניגשים להוכיח מישהו שחלילה אין לנו נגיעות בעצם התוכחה וידינו נקיות. מסופר על האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ) זצ"ל שהגיע למרפאה, נאלץ הרופא להזריק לו זריקה. הוא עקב בדריכות אחר ההכנות של הרופא והאחות, ניקו ידיים בחומר מיוחד, לקחו את המחט מאריזה סטרילית וניקו את המקום באלכוהול שלא יחדרו חלילה חיידקים לגופו. בתגובה אמר הרבי למזכירו שניתן ללמוד מזה מוסר השכל חשוב מאוד: לפני ש"דוקרים" מישהו אחר קרי שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שאם לא כן עלולים דברי התוכחה להזיק יותר מאשר להועיל…
אלו ימים בהם אנו זוכרים את החורבן והגלות, משום שהעדפנו להוכיח במקום לדבר, להשמיע ולא לשמוע … יהי רצון שנדע לקבל וגם לתת ביקורת בדרכי נועם, כדי שנפיק ומכך כדי שחלילה לא נזיק במקום לתקן.

שבת שלום ומבורך
חזי ברזני