יפית סרנגה, אומנית ואשת פילוסופיה מרעננה, מביאה לבמה הגלובלית קול חדשני ורב עוצמה ודרך
מבטה האמנותי היא מזמינה את הצופה למסע רגשי ומחשבתי החושף את האתגרים שבחיים המודרניים. סרנגה, אומנית מחאתית הפועלת למען שחרור בעלי חיים, מובילה ארבע תערוכות בישראל ובעולם בו זמנית, כל אחת מהן מדברת בשפה אומנותית עשירה ומגוונת. מ”JewishToo#” המתמקדת בנושאים יהודיים ופמיניסטיים, דרך “פרפרים” ו”שפירית” המציגים את הקשר לטבע בהשראת כפיר ואריאל ביבס,
ועד ל”חמלה – מאפשרת לאור להיכנס” שמבקשת לשנות את דרכנו בהתייחסות לבעלי חיים
“כאומנית מחאתית עד ל-7.10 ציירתי בעיקר תמונות העוסקות בשחרור בעלי חיים. מאותו היום משהו השתנה. הכאוס והחרדה שמילאו אותי גרמו לי לקיפאון והמראות שנחשפו מיום ליום החדירו בי בהלה, חוסר אונים ובעיקר כעס ועלבון תהומיים. במשך שלושה שבועות לא הצלחתי לצייר ולו כתם אחד על הבד. אז קיבלתי קול קורא מגלריה בן עמי בתל אביב, שהקימה תערוכה חשובה במיוחד בברלין, בגלרייתThe 4th Wall בברלין, כשנושא התערוכה הוא ‘מכתב לעולם’ (אוצר: דורון פולק). היה לי ברור שזו תערוכה שאני צריכה להשתתף בה. לקח לי זמן לגבש בתוכי את מה שיש לי להגיד, כשלבסוף את כל הכעס והעלבון ריכזתי למבט אחד חודר ועמוק, בדיוקן אחד של אשה יהודיה בשם JewishToo#“.
כך אומרת יפית סרנגה, יוצרת באומנות ובפילוסופיה מרעננה, שבימים אלו מציגה יצירות ייחודיות שלה בארבע תערוכות במקביל המוצגות בארץ ובחו”ל ובהן הדיוקן “#JewishToo” המוצג עד סוף אפריל בגלרייתThe 4th Wall בברלין. סרנגה מאתגרת בציוריה את הצופים להתמודד עם מציאות, שלעיתים קרובות אפופה באי-נוחות. “זהו דיוקן הנושא עימו את כובד ההיסטוריה והתקווה להבנה והזדהות. הוא מייצג את האמונה שלי בכך שאומנות יכולה להיות זרז לשינוי ומדיום שדרכו גם אישה שותקת יכולה לדבר. מול הכחשה גלובלית ולגיטימציה לפחיתות ערך לנשים יהודיות ציור זה הוא עמדה מתריסה להכרה והתייחסות מוסרית. מבטה של האישה נושא את עול הדורות, כאב ההווה והתקווה לעתיד טוב יותר”, היא מסבירה.
בהצהרת האומן של סרנגה בתערוכה בברלין היא כתבה, בין היתר: “בלב הקונפליקט הנוכחי בעולם והסבל האנושי, האומנות שלי היא תגובה פנימית למשוא פנים של העולם כלפי יהודים ובעיקר של הקהילה הפמיניסטית בעולם. כיוצרת באמנות ופילוסופיה העבודה האומנותית שלי אינה מסתכמת בציור אסתטי, אלא זו חריטה מוחשית של זעקה נשמתית. מלחמת חרבות ברזל בישראל היא רקע נוקב ליצירתי הנוכחית, שבה באים לידי ביטוי הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים המעצבים את התודעה הקולקטיבית שלנו”.
לדבריה, הדיוקן JewishToo# אינו ציור פשוט, “זהו נרטיב – מכתב שקט אך חזק לעולם שבו אני מציגה אישה עטויה בדגל ישראל. מבטה הוא מאגר קשוח של סיפורים שלא סופרו, הבעתה משלבת חוסן לאומי יחד עם רגשות של פחד, סבל, צער עמוק וחוסר וודאות. הביקורת משקפת את כוחן של הנשים בעולם להתנגד לזוועות האלה יחד עם האשמה על אדישותו של העולם לסבלן של נשים יהודיות בפרט. דיוקן זה הוא יראת כבוד והשתתפות עמוקה בסבלן של הנשים היהודיות שסבלו, ועדיין בימים אלה סובלות את הבלתי ניתן לתאר: לכל הנשים שנאנסו ב-7.10.23 כחלק מאקט מלחמתי וכעת צריכות להתמודד עם הכחשה עולמית. לכל החטופות מטבח ה-7.10.23 שצריכות להסביר כמה הן סבלו בשבי ואם נגעו בהן או לא. לכל הנשים היהודיות שנרצחו ב-7.10.23 בהתעללות לאחר שאבריהן נחתכו, חתיכה אחר חתיכה, וגוף האישה המבותר הפך לסמל להשמדה העתידית של העם היהודי בידי המרצחים. לכל האימהות שילדיהן וילדותיהן בצבא ולא עוצמות עין ונדרכות לכל דפיקה בדלת. לכל הנשים היהודיות באשר אתן בעולם שצריכות לסבול אנטישמיות ולהסתיר את המזוזה המוצגת בפתח בית יהודי כדי שלא ירססו להן כתובת נאצה מחוץ לבית. לכל העולם שמעז לראות אותנו שוות פחות ולתת לזה איזושהי לגיטימציית ‘הקשר'”.
סרנגה, בעלת תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן, ותואר ראשון בתקשורת וניהול מהמכללה למנהל, מכהנת כסמנכ”לית שיווק בחברת ההייטק קומטל ישראל. היא נכדה למשפחת קצבים ובעשור האחרון פעילה למען שחרור בעלי חיים. בימים אלו יצא לאור ספרה “וחך, אוכל יטעם-לו” (הוצאת צמרת), ספר עיון בפילוסופיה, הנמכר בחנויות סטימצקי, העוסק בסוגיות פילוסופיות שונות הרלוונטיות במיוחד לעידן המודרני התעשייתי. הספר, השואל שאלות רבות שצצות כמעט בכל משפחה וכמעט בכל דיון סביב שולחן האוכל, מופץ בחנויות הספרים בארץ ובחנויות הדיגיטליות. כיוצרת, כציירת וכאומנית היא הציגה במקביל לצאת הספר לאור, תערוכת יחיד בנושא (אוצרת: מיכל סדן) בגלרייתINTU בארנה הרצליה פיתוח, ובה מבחר מציוריה המחאתיים המהדהדים את מסרי הספר.
סרנגה מגדירה את עצמה כציירת מחאתית. “אני ציירת ריאליסטית ומאמינה שלאומנות יש כוח אמיתי לעורר ביקורת ובעיקר להציג לאנשים מראה, כך שבתוך תוכם הם מסתכלים על הציור ומבינים את המסר. אני חשה שזו שליחות גדולה שאני רוצה וחייבת לבצע, ושזכיתי ביכולות יצירה והבעה גבוהות כדי שאשתמש בזה לעשות שינוי מהותי בעולם, שבו הטכנולוגיה מתקדמת יותר מהר מהמוסר ואנשים כבר אינם חשופים למושא הפגיעה שלהם, ומטילים את האחריות על סבלו של הזולת רק על מי שמבצע את ההתעללות בפועל ולא על מי שמזמין או מעודד אותה. זהו צו השעה לעסוק בקידום מודעות להשפעות בחירותינו, ובחירות המזון שלנו הם חלק מהותי במסע שלנו לחברה מתוקנת המורכבת מאנשים טובים יותר”.
יצירה נוספת של סרנגה בשם “כולו לב” משתתפת בתערוכה “על כלבים וחתולים ומה שביניהם” (אוצר: דורון פולק), שנפתחה ביום חמישי השבוע בגלריית בן עמי בתל אביב ובה היא מציגה ציור שמן של כלב בולדוג מפואר וברקע עגל כלוא. ציור זה משמש כביקורת על ערכים חברתיים המתבטאים בהתייחסות שונה לבעלי חיים שונים. היא מסבירה: “כאומנית מחאתית אני מזמינה את הצופים לשאול את עצמם מדוע אנו מרעיפים חיבה ואכפתיות על בעלי חיים מסוימים תוך הזנחה שיטתית, ניצול והתעללות בבעלי חיים אחרים?”
תערוכה נוספת שבה משתתפת סרנגה היא “תמונת הניצחון שלי” (אוצר: עו”ד אבי ברנע) המוצגת עד סוף חודש מרץ בגלריית בית אמרגד בפתח תקוה. בתערוכה מציגים 20 אומנים ואומניות את תמונת הניצחון שלהם, כחלק מרעיון של דימיון מודרך ליצירת מציאות מבוקשת. 50% ממכירת יצירות האומנות המוצגות בתערוכה יתרמו לטובת המשפחות שפונו מעוטף עזה. באופן בלתי נמנע ומתוך רגש עמוק, צער ותחושת הזדהות עם החטופים והחטופות בעזה מציגה סרנגה בתערוכהשני ציורי שמן ובהם שני ילדים קטנים, בהשראת כפיר ואריאל ביבס.
סרנגה: “ציורי תמונת הניצחון שלי צוירו בהשראת הילדים הרכים כפיר ואריאל ביבס, שהפכו בעל כורחם לסמלים של המלחמה. הציור ‘פרפרים’ מביע כמיהה לחופש. ילד משתהה אל מול פרפרים העפים למולו ומבטו מייחל לחופש. אך ברובד העמוק של משמעות הציור הפרפר הוא תזכורת לכך שהחיים הם שינוי מתמיד והתבוננות על הסיטואציה מאפשרת לנו התפתחות והתעלות רוחנית. הציור השני המוצג בתערוכה זו נקרא ‘שפירית’.
“הציור מציג תמונה של שחרור וחופש, ילד ג’ינגי בטבע הפתוח, שלווה ניכרת באזור, שפירית נחה על ידו בין פרחים, וברקע פרות חופשיות. “תמונת הניצחון שלי באופן בלתי נמנע כוללת שחרור בעלי חיים, שהרי לא סביר שנבקש חמלה לעצמנו, ובמקביל ניצור עוול וסבל לזולת אחר”, אומרת סרנגה. גם בציור הזה יש עומק נוסף. “השפירית מראה לנו את יכולתנו לנתב את האור שבתוכנו ולהחליט איך להתבונן על המציאות. המעשים שנעשה הם אלה שיבנו את המציאות שלנו. אני מייחלת לעולם, שבו החמלה משתרעת מעבר לאנושי ובאה לידי ביטוי בחמלה לכל חי”, היא מוסיפה.
חמלה מאפשרת לאור להיכנס
הקשר בין אכילת בעלי חיים לאלימות בחברה הוא מורכב ורב ממדי, אבל הצורך שלה כאומנית שחווה מלחמה הכוללת מראות של טבח ואלימות הוא להבהיר שיש קשר בין השניים, שעלינו לשקול מחדש את הערכים עליהם התזונה שלנו מתבססת ולקחת אחריות על השלכות הבחירות שלנו, כי כשאנו נותנים לחמלה להיכנס – שם נכנס האור.
בהשראת טענה זו ציירה ציור בשם “חמלה – מאפשרת לאור להיכנס”, המוצג בתערוכה “נשים בחרבות ברזל” (אוצר: שוקי כהן) שהושקה ביום רביעי השבוע בגלריית בית חיל האוויר בהרצליה. כל הציורים מוצגים למכירה כאשר 75% מהמכירה יועבר לנפגעי פעולות האיבה.
סרנגה: “הציור שלי מציג אישה ופרה, כשאור נכנס ומוטל עליהן מצד אחד והחיבור ביניהן חומל ונעים. בציורים שלי אין אלימות או מראות קשים. חשוב לי להביע רגש, לעורר מחשבה באופן אסתטי, ואם הצלחתי כך לעורר מודעות ולגרום לשינוי לטובה – זכיתי”.
היא מודה כי המלחמה דחקה הצידה נושאים רבים ומשמעותיים. “נראה היה כי לא נכון לדבר על שום דבר אחר כאשר אבל כבד וסבל לאומי מרחפים על כולנו, אבל עם הימים, השבועות והחודשים נחשפתי כל פעם לחזרה לשגרה הרגילה שלנו, שאנו כל כך לא מודעים לה. אנשים שמעלים תמונות של ארוחה, שכולה מבוססת על סבל של בעלי חיים כשהם מדברים במקביל על כמה הם מזועזעים מהטבח.
“חיילים שהעלו תמונות הצלה של כלבים ובעלי חיים מעזה, ולאחר מכן חזרו ל’רענון’ ועשו ‘על האש’ – האם יש באמת הבדל בין בשר הכלב לבשר העגל? וכשדנים על חמלה האם לא נכון לחמול על אחרים לפני שאנחנו מבקשים חמלה על עצמנו? ומה למעשה הקשר בין אכילת בעלי חיים ובין אלימות?”.
לדבריה, ההתעלמות מסבלם של בעלי חיים מזינה תרבות של חוסר רגישות ואדישות, המתרחבת לתחומים אחרים של החיים החברתיים. “מחקרים מראים כי חשיפה לאלימות כלפי בעלי חיים יכולה להקנות לילדים ולנוער תפיסות אלימות כפתרון לקונפליקטים וכתגובה לפרוק מתחים. מבחינה אתית, האופן שבו אנו מתייחסים לבעלי חיים אחרים משקף את האתוס המוסרי של החברה. אנו לא יכולים לתת משמעות מוסרית רק להתנהגויות שלנו כלפי בני האדם, אלא להרחיב את מעגל ההתחשבות המוסרית שלנו גם כלפי בעלי החיים. “זה דיון אתי גדול וחשוב מאוד, שאני מתמקדת בו בספרי ‘וחך, אוכל יטעם-לו’“, ואני בטוחה שיאיר עיניים ובעיקר יעורר למודעות כל אדם שמעונין בשיפור עצמי ובחתירה לעולם טוב יותר”, היא מסכמת.
