בשביעי של פסח לפנות בוקר נבקע ים סוף לשניים, בני ישראל חוצים, המצרים אחריהם, ים סוף נסגר עליהם.
"וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה' וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃ אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽה' וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽה' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם״

שאלה מתבקשת
מדוע חיכו בני ישראל עד עתה ולא אמרו שירה בזמן שקיבלו המצרים את עשר המכות?!. הם היו צריכים לשיר אחרי כל מכה.

הבן איש חי מסביר זאת במשל הבא:

אחד שהיה בבשרו פצע מוגלתי עמוק. והרופא קבע שיש לחפור בבשר החי ולהוציא את המוגלה. מובן, שהדבר כרוך בכאבים עזים, ולא אפשר לעשותו בפעם אחת, אלא בהליך של מספר ימים.
בכל יום היה הרופא מגיע חותך מעט, ומחליף את התחבושות. בכל יום היה החולה מתחנן לפניו שירפה ממנו ולא יכאיב לו עוד ובכל פעם היה הרופא מנחמו: "הנה אנו מסיימים, הנה גמרנו", אבל למחרת היה בא וממשיך במלאכתו, עד שהחולה פסק להאמין לו, שיהיה סוף וקץ לעינויו ומכאובו.

יום אחד ראה הרופא שהפצע מנוקז כולו, הולך ומחלים, והיום יהיה הטיפול האחרון. ביקש לשמח את לב החולה, ואמר לו: "היום הוא באמת היום האחרון", וכדי שיאמין לדבריו, שבר לעיניו את סכין הניתוחים.

והנמשל :
בני ישראל היו משועבדים במצרים, וראו את המכות ניחתות על המצרים, אך עדיין לא זכו לחירות וגאולה סופית.
וגם כבר יצאו ממצרים, רדפו אחריהם המצרים להחזירם. ועל כן, כשחצו את ים סוף, עדיין היה בליבם חשש: "כשם שאנו יוצאים מצד זה, כן המצרים יוצאים מצד אחר", ונחזור להשתעבד.
רק כאשר ראו את המצרים מתים על שפת הים, ידעו שגאולתם הושלמה ופצחו בשירה.

אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינו, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.

שבת שלום ומבורך חג פסח שמח.
שנזכה לישועות תמיד אמן
חזי ברזני