פרשתנו "חיי שרה", אך זאת מתארת את פטירתה של שרה אימנו, ללמד אותנו כי חייה של האם הראשונה של האומה העברית ואשתו של אברהם אבינו היו משמעותיים בכל שלב ואת התואר "שרה אמנו" היא הרוויחה בשל אישיותה. שרה נפטרה בגיל מאה עשרים ושבע ואברהם מתאבל עליה ומבכה את מותה ומבקש לקבור את שרה בחברון, במערת המכפלה. בעל הנכס, עפרון החתי – בתחילה היה מוכן לתת לאברהם חלקת אדמה במתנה. אברהם, איש ירא שמים, מבין כי "אין מתנות חינם" ומתעקש לשלם, עפרון קובע מחיר מופקע ביותר! 400 שקל כסף, אברהם לא מנהל מו"מ ומשלם לעפרון וקובר את שרה במְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה שבחברון, שלימים הופכת לאחוזת הקבר של האבות והאימהות של האומה העברית (למעט רחל אמנו שנקברת בבית לחם …פר' וישלח). כאן שוב באה גדולתו של אברהם והבנתו כמנהיג. ואם מישהו מחפש את "נסח הטאבו" על בעלות העם היהודי על מערת המכפלה, הרי זה מוצג בפרשה שחור על גבי לבן.

הפרשה ממשיכה עם יצחק אבינו, למעשה הגיע לגיל ארבעים (שלוש שנים לאחר ניסיון עקדתו) וכאן הזמן לעשות לביתו ולהמשיך את שושלת אברהם והאבות. אברהם שולח את עבדו אליעזר, תוך שהוא משביע אותו למצוא לבנו יצחק אשה ממשפחתו הגרעינית, שחיה באזור ארם (עבר הירדן). אליעזר נבוך ולא יודע כיצד ימצא נערה מתאימה ליצחק מבין כל בנות ארם. וזה פונה לאלוהים לעזרה ומקבל הארה מי תהיה כלתו של יצחק: הוא הולך עם גמליו ליד הבאר ומצפה לנערה שתציע להרוות את צימאונו. לשם מגיעה רבקה ואומרת לו – "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה", לא רק שהיא מרווה את צימאונו אלא מתנדבת להשקות את גמליו. אכן הארה של אליעזר באה ליידי ביטוי הלכה למעשה. רבקה מתגלית כאישה נעימה ורגישה. בנוסף היא מביאה את אליעזר לביתה כאורח וכאן מתגלה גם הייחוס המשפחתי, שלמעשה יצחק ורבקה בני דודים. אליעזר מבקש בשם יצחק את ידה של רבקה ומשפחתה עונה: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ".

יש הרבה עניין ששמה של הפרשה "חיי שרה", מרובה במקרי מוות. הפרשה נפתחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם וקבורתו בידי בניו (יצחק וישמעאל). בסוף-סופה של הפרשה מסופר גם על מותו של ישמעאל.

קורות הפרשה מאד מתחברים למשפטו של שלמה המלך ממגילת קהלת "ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ" ואף יתרה מכך ששמם הטוב של האנשים הללו היה איתן בחייהם! כל שכן במותם!