דיאנה רחמני הוציאה לאור את ספרה "הבריחה מטהרן" (ספרי צמרת). הספר המרתק מגולל את סיפור חייה רב התהפוכות ומאבקי ההישרדות – מילדותה בטהרן, על רקע הסכנה המרחפת מעל הקהילה היהודית במדינה, דרך המסע האמיץ והמסוכן לארץ ישראל שעשתה עם בעלה ועם משפחתה ועד להשתתפותה בתוכנית הטלוויזיה "מאסטר שף", שבעקבותיה הפכה לדמות אהובה ומוכרת בקהילה האיראנית בארץ ובחו"ל. מסע חייה מעורר ההשראה של דיאנה רחמני הוא עדות לכוחה של רוח האדם להתגבר על כל מכשול. "הסיפור שלי הוא על תקווה ואמונה בתקווה שכל מי שקורא יידע שלגור בישראל זו זכות שקיבלנו מאלוהים", היא מדגישה.

דיאנה: "שבוע לאחר שהתחתנתי בגיל 20 גרתי אצל הוריי. נשמעה דפיקה על דלת הכניסה וניגשתי לפתוח. אדם נמוך קומה ביקש לדבר עם אבא שלי ואמר שהגיע דרך הסוכנות היהודית כדי להבריח אותנו מאיראן. אבא שלי רצה לגרש אותו ואמר: 'אנחנו אוהבים את איראן. אני לא יודע על מה אתה מדבר'. אותו אדם אמר שהוא יודע שאנו לא מאמינים לו ושבחמש אחרי הצהריים יתקשרו אלינו מישראל. בשעה חמש בדיוק צלצל הטלפון, ומהצד שני של הקו אמרו לאבא שלי שמדברים מסוכנות היהודית ושמי שנמצא בביתנו הוא איש הקשר שיגיד לנו מה צריך לעשות. כבר באותו יום רקמנו את תוכנית הבריחה. השמחה הייתה גדולה אבל מהולה בפחד. נציג הסוכנות אמר לנו שהגברים צריכים לגדל זקן ושהנשים צריכות לכסות את עצמן בצ׳אדור שחור עם רעלה שחורה. התאריך לעזיבה נקבע והוא אמר שנתראה בעוד חודשיים. המסע שלנו לישראל היה צריך להימשך רק יומיים, אך נמשך כמעט חצי שנה של פחד ואי-ודאות לגורלנו. במשך תקופה זו נותק קשר עם סוכנות היהודית ולא ידענו מה לעשות".

דיאנה רחמני, נשואה לצבי, אם לחמישה ילדים וסבתא לתשעה נכדים, מתגוררת בנתניה, נולדה בבית חולים יהודי בשם קאנון חייר חאה (کانون خیر خواه), שהיה מנוהל על ידי רופאים יהודים בשכונה מהלה שבדרום טהרן, שבה היו יחסים טובים בין מוסלמים ליהודים. היא גדלה על ערכים יהודיים ולמדה בבית הספר אליאנס אתהאד (اتحاد), שנוהל על ידי יהודי צרפת. היא לא תשכח לעולם כיצד כבר בגיל תשע החליטה לצום ביום כיפור.

דיאנה: "בשעות הערב הרגשתי שאני צמאה וסבתא חנה חיבקה אותי ואמרה לי: 'ג׳ונם שלי, תסגרי את העיניים ובחלום תהיי ליד נהר המים, תשתי כמה שאת רוצה ותראי שכבר לא תרגישי צמא'. למחרת הלכתי לבית הכנסת ובאמצע התפילה ראיתי מהומה והפנים של כולם נראו מודאגות. הסתבר שפרצה מלחמה בישראל. כשראיתי את הדאגה של יהודי איראן הרגשתי שלא משנה באיזו מדינה או עיר אתה חי, תמיד לבבות של יהודים מחוברים ביחד. כבר מילדות הרגשתי שאני רוצה לחיות במדינה יהודית ולהיות שותפה לכל מה שעובר העם שלי".

עד כיתה ח' למדה בבית הספר אליאנס אתהאד, שנוהל על ידי יהודי צרפת, ובכיתה ט׳ עברה ללמוד בבית ספר מוסלמי. "אני זוכרת שביום הראשון בכיתה הרגשתי לחוצה ולא ידעתי איך להסתדר עם כיתה מלאה במוסלמים, שחלקם היו פנאטים. ישבתי בספסל אחורי, כאילו שמישהו הוביל אותי לשם, ושם ישבה ילדה שקטה שהרגשתי חיבור אליה. הצגתי את עצמי והיא אמרה שקוראים לה דליה. בהפסקה הראשונה אמרתי שאני יהודייה ואם לא תרצה חברות איתי, שאדע מהתחלה. היא הייתה על סף בכי ואמרה שגם היא יהודייה ופחדה להגיד לי", היא נזכרת.

היא זוכרת היטב את ההפגנות הסוערות באיראן נגד השאה הפרסי בשנות ה-70, שאהב את היהודים באיראן, ואת היום שבו עזב את המדינה. היהודים באיראן פחדו לדבר ולהביע דעה על המצב. "כל מכשירי הטלוויזיה היו דלוקים לקראת הגעתו של חומייני וברחובות חילקו עוגות ומשקאות מתוקים. גם אנחנו הדלקנו את הטלוויזיה וחיכינו. חומייני יושב במטוס רגוע, וכששאלו אותו איזו הרגשה יש לו לאיראן אחרי כל כך הרבה שנים הוא אמר כלום (هیچی). כולם היו בשוק מתשובתו חסרת המשמעות, אבל לאף אחד לא היה אומץ לדבר. לאחר שהוא עלה לשלטון הכל השתנה וחוקקו חוק חדש ללבוש לנשים ולגברים. נשים היו חייבות לשים רעלה ולכסות לחלוטין את גופן, ומי שלא צייתה קיבלה 70 מלקות בגב. אסור היה ללבוש בגדים צבעוניים וגם לא למרוח לק אדום", היא נזכרת.

לא עבר זמן רב והחלה מלחמת איראן-עיראק עם חיילים הרוגים רבים. בכל רחוב היו תלויות תמונות של שהידים, חיילים שנהרגו במלחמה. באחת ההפצצות הופצץ שדה בתעופה בטהרן, ולאחר כמה שבועות הודיעה הנהגת המדינה שהוא שוקם ושחודשו הטיסות, אבל ליהודי איראן אסור לצאת מהמדינה. דיאנה: "זה היה כמו סכין בליבנו והזכיר את גרמניה בשנות ה-30, שבהתחלה לא קנו מיהודים ואחר כך היה אסור להם לעבור ליד אנשים אחרים ברחוב ובסוף רבים מהם נרצחו. אבא שלי אמר שכבר אי אפשר להישאר באיראן ושאלוהים יודע מה יעשו לנו אם נישאר".

במאי 1979 הוצא להורג חביב אלקאניאן, תעשיין ופילנטרופ יהודי-איראני ששימש ראש הקהילה היהודית באיראן. הוא נעצר על ידי שלטונות המהפכה והואשם בבגידה וב"ציונות", בשל קשריו עם ישראל ויהדות התפוצות. הוצאתו להורג גרמה להלם ולפחד בקרב הקהילה היהודית באיראן, וקרוב ל-75 אחוזים מקרב יהודי איראן עזבו את המדינה במהלך המהפכה וזמן קצר אחריה.

האחים של דיאנה התגוררו אז בישראל, ונהגו ליצור קשר עם משפחתם דרך מדינה שלישית. באחת השיחות עם אחותה אמרו לה בני משפחתה של דיאנה שהם רוצים לצאת מאיראן אבל חוששים מנוכלים שירמו אותם, כפי שנעשה ליהודים רבים. אחותה אמרה שתבקש סיוע מהסוכנות היהודית כדי שמשפחתה תימלט מאיראן, וכך הגיע לבית משפחת רחמני נציג הסוכנות היהודית. 

צילום: נעמה כהן משיח

דיאנה קיבלה את אהבתה הגדולה לבישול מאמא שלה, שהייתה עוזרת לה רבות במטבח. "תמיד רציתי להיות בשלנית כמו אמא שלי. היא הייתה מכינה אוכל ואני שוטפת, מקלפת ומנקה. תמיד הסתכלתי איך היא מערבבת את הבשר בידיים וחותכת את הירק בלי קרש חיתוך", היא אומרת בעיניים נוצצות. לאחר שחומייני עלה לשלטון והחלה מלחמת איראן-עיראק הידרדר מצבה הבריאותי של אמה, שהייתה חייבת לעבור ניתוח חירום בישראל. כך במשך שלושה חודשים נאלצה דיאנה בת ה-13 לסייע לאביה ולאחיה בכל מה שקשור לבית. בהתחלה היא לא ידעה מה לעשות, אבל מהר מאוד החלה לבשל את כל מאכלי הדגל של המטבח הפרסי. כשהגיעה לישראל עם משפחתה היא התעניינה במאכלים של כל העדות, בישלה אותם והכניסה למטבח שלה טעמים נוספים.

בתוכנית הריאליטי "מאסטר שף", שבה השתתפה וזכתה להצלחה, היא בישלה את כל המאכלים שידעה להכין "ובכל פעם שמיכל אנסקי הייתה אוכלת מהצלחת שהכנתי היא הייתה אומרת שמרגישים את הבישול הפרסי שלי, למרות שזו לא הייתה מנה פרסית. קיבלתי ים של מחמאות ואהבה מהקהל, ובמיוחד מהעדה הפרסית על כך שהבאתי את המטבח שלנו לקדמת הבמה", היא אומרת בגאווה. 

דיאנה התחילה לצלם ולהעלות סרטונים רבים, הזוכים לצפיות רבות בטיקטוק ובאינסטגרם, ולא מפסיקה לקבל מחמאות מאנשים מכל רחבי העולם: ארצות הברית, קנדה, דובאי ובמיוחד מאיראן. "אנשים אוהבים אותי מאוד ואת מה שאני עושה, והאוכל מקרב לבבות", היא מציינת.

מזה שנים היא מעבירה בביתה סדנאות חווייתיות של מטבח הפרסי, שאליהן מגיעים אנשים מכל רחבי הארץ, ובהן היא מספרת על ילדות ובגרותה באיראן ועל מנהגי יהדות איראן, ומכינה עם כל המשתתפים והמשתתפות מאכלים פרסיים מסורתיים עם שמחה רבה וריקודים. היא גם עובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי ונהנית מאוד מהחוויות המשותפות איתן. על מנת להתמודד עם כל הקשיים הכרוכים בעבודה זו היא למדה קורסים רבים בהיקף של 1,000 שעות אקדמיות במכללת אורט הרמלין ובמכללה למנהל. לימודים אלו סייעו לה לרכוש ידע נרחב בנושאים רבים כמו: התמודדות עם מצבי לחץ, עבודה עם ילדים על הרצף האוטיסטי, פענוח ציורי ילדים, פסיכולוגיה ועוד.

כתיבת ספרה "הבריחה מטהרן" תמיד הייתה בראשה ועבורה זו מורשת עבור ילדיה ונכדיה. תהליך כתיבת הספר היה מעניין מאוד, והיא בחרה ללוותה במהלכו את הסופרת יוצאת איראן פרי סאני, שספריה הפכו לרבי מכר והיא אוהבת מאוד את כתיבתה. 

דיאנה: "תמיד אמרתי לעצמי: 'מי רוצה לשמוע עליי ועל העלייה לארץ?'. באחד הפרקים ב'מאסטר שף' חשפתי מעט מהתהליך שעברתי, וזה עשה באזז גדול. הרבה אנשים כתבו לי שהם ממש התרגשו ושהמילים שלי נכנסו להם ללב. לאחר התוכנית התחלתי להעביר סדנאות והרצאות בבתי ספר, במתנ"סים ובבתי אבות וקיבלתי אהבה ללא הרף". 

באחת ההרצאות, שנערכה בבית אבות בירושלים, ניגשה אליה אישה מבוגרת, חיבקה אותה ואמרה: 'אילו תלאות עברת כדי להגיע לישראל'. "פתאום ראיתי על היד שלה מספר של מחנה ריכוז, חיבקתי אותה ואמרתי לה: 'מה שעברתי לא משתווה אלייך'. התחבקנו ובכינו ביחד", אומרת בהתרגשות דיאנה.