לפעמים אני זוכה לימים רועמים במיוחד. בימים אלו הכל בתוכי צורח. יש בי מיליון קולות והם לא סותמים לרגע. ברגעים שכאלו כל הפצעים, החששות, הכאבים, הדפוסים והפחדים יוצאים מכל החורים ופוצחים במחול שדים כשקולות הטיפוף הרמים של ליבי מנצחים על המקהלה העליזה.
בימים שכאלו כשהנפש מתעוררת לצלילי הדרמה הכל נחלש ובדיוק כמו שאסון טבע מבשר על המגפות שבדרך כך גם הירידה הזו מזמנת את קולות הרקע המגולמים בדמותם של אנשים אחרים, אלו הם נותני עצות למיניהם הבאים לחלוק איתך את חוכמת החיים שלהם.
אוי חוכמת חיים כמה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כבעלי חוכמה שכזו וכמו שאת התעודה הנחשבת שקיבלנו ממוסד יוקרתי בעל שם מפוצץ, (עדיף כזה עם ארומה אקסקלוסיבית), אותה אנחנו ממהרים לתלות על הקיר הכי בולט בבית כדי שאף אחד כולל הכלב של השכנים לא יפספס, כך אנחנו נוהגים גם עם חוכמת החיים שלנו, הניסיון שלנו, זה שגורם לנו למחשבה היומרנית שאנחנו יודעים טוב עבור האחר מה נכון לו.
אלו הזמנים בהם אני זוכה לפגוש אין ספור נותני עצות, חינם אין כסף, עצות המתחברות באורח פלא למסקנות הכאב שלי מן מהעבר והם יוצרים בתיאום ראוי להערכה חיבור מושלם והומוגני בדיוק בנקודות החלשות שלי. פעם הייתי נסחפת חסרת שליטה אל תוך המחול הדרמטי הזה מטלטלת מצד לצד. היום, למזלי, כבר עברתי לא מכבר את גיל הארבעים הידוע כגיל הבינה ולמדתי אחרת.
למדתי לעצור ולהקשיב.
כשמקשיבים קורה דבר נפלא.
כשמקשיבים מתחילים לשמוע.
אז עצרתי ושמעתי מיליון קולות. ידעתי שבתוך כל בלילת הסאונד הצורמנית הזו חי ומתקיים גם הקול הקטן, השפוי. זה המשמיע מילותיו בלחש. הקול הזה קיים ונוכח אך הוא אינו מרים עצמו לדציבלים הגבוהים. בשביל לשמוע אותו צריך ממש להתאמץ אבל איך אפשר לשמוע משהו כשקולות הדרמה רועמים כל כך והמחשבות מפליגות אחרי סיפורי הכזב של אותו עומס, איך אפשר?.
אז זהו שאפשר. זה הזמן בו אני ממתינה. מזהה את הסערה הזו המתחוללת עכשיו וכמו שאין לי ציפייה לשלוט על מזגו של הים כך גם למולה הציפייה הזו לא מתקיימת. אני יודעת שהדבר היחיד היכול להשקיט את הסופה הזו הוא הקבלה שלי אותה. ניסיתם פעם לקבל זריקה עם שריר קפוץ? זה כואב, מאוד כואב. כואב, חסר טעם ואפילו מזיק לכל הפעולה הלא נחמדה הזו. מול סערות יש לשחרר. אין בזה מן הוויתור אלא להיפך הקבלה הזו מביאה לריפיון, לשקט.
זהו איזון עדין ביותר כזה המודע לכך שחלק מהעבר קפץ וכמו מניאק מנסה לנהל אותי, לספר לי דברים רעים עליי ועל האחרים ואסור לי לתת לו, והכלי הטוב ביותר לכך הוא ההסכמה. אני מסכימה שזה מה שעלה כרגע, מסכימה להרגיש כך ומודה לאותם חלקים נסתרים בי על העלו ונעמדו למולי עושים כל כך הרבה רעש עד כי חייבו אותי להכיר בהם, להודות בקיומם בתוכי ולשחרר אותם מעליי.
אני יודעת שזהו רק רגע אחד ועוד שניה יגיע אחד אחר.
מספרים שלשלמה המלך שהיה החכם באדם הייתה טבעת עליה היה חרוט המשפט "הכל משתנה" וזה כל כך נכון. החיים שלנו הם כל כך דינמיים ואם לא נתעקש להחזיק בשום דבר נאפשר את זרימתם והשינוי אותם הם נושאים.
אני יודעת שהשיר המתנגן כרגע בפטיפון שלי הוא צורם ושרוט אבל באותה הנשימה אני גם זוכרת שיש לי עוד מיליון תקליטים אחרים שבעוד רגע קט יוכלו לנגן עבורי מנגינה צלולה יותר, פתאום ההתנגדות שהיא אספקת הדלק של הסערה נחלשת וניתן לשמוע לחישה קטנה של שפיות. זהו המקום ממנו הדיוק הופך נגיש יותר.
לכל אחד יש המקום הזה שמבריא אותו. עבורי זהו הים. אני לוקחת את הגלשן וחותרת לעומקו, למקום בו אני זוכה לפגוש את עומקיי ושם לנקות, לסדר, להכניס שקט. בימים שכאלו אני מתעקשת להגיע אליו, מרשה לו לחדור לתוכי. אלו הם רגעי חסד בהם אני נטמעת בתוכו עד שאני הופכת להיות חלק ממנו והוא ממלא אותי, נותן לי כח לשאת את הדברים בשקט פנימי עמוק ועל ידי כך להביא את השינוי אל חיי.
" רגשות הם ממש כמו גלים, אנחנו לא יכולים לעצור אותם מלהגיע אך אנחנו יכולים לבחור על אלו מהם לגלוש" – מקור לא ידוע.
שנזכה בימים של סופה להגיע אל חוף המבטחים הפרטי שלנו.
שתהיה שבת של שלום.
יובל
===================
